מאת: ורד GUL           

ריקודי פולקלור תורכי לפי אזורים וסגנונות

"חאלאי"; פירושו: איחוד, ארגון והמשכיות של קבוצת אנשים.
את ריקוד החאלאי מנגנים בחליל מפלסטיק דמוי צינור ותוף גדול. הרכב מוסיקלי כזה מונה 3 נגנים בלבד. את הריקוד רוקדים גם גברים וגם נשים. הרקדנים מחזיקים את ידיהם בצורה של חץ ועיגול בהתאם לקצב המוסיקה. קומבינציית צעדי הרגליים חשובה מאוד בריקוד זה.
רקדני החאלאי נמצאים באזור ארזינקאן-ארזורום, אגרי, בדרום ובמרכז ובמזרח אנטליה. ישנם ארבעה סוגים של מוסיקת חאלאי בהתאם למקצבים השונים שבהדרגתיות מגיעים לקצב מהיר מאוד.

ריקודי "זאייבק"
הרקדנים הגברים נקראים "אפה". אפה או "סובאי" נקראו גם החיילים האוזבקיסנטים בעבר שהיו נתונים לשליטה עותמאנית.
ריקוד האוזבקים נקרא זייבק. ריקוד זה הפך לנחלתם של המקומיים במערב אנטליה.
רקדני הזייבק מתחילים את ריקודם בהליכה נינוחה עד לסוף החלק הראשון של הקטע המוסיקלי. במפתיע עם התגברות המוסיקה הם קוראים קריאות וצועקים. הקריאה נקראת "נארה" בתורכית והיא הסימן לתחילת הריקוד.
בריקוד יכולים להשתתף רקדן אחד, שלושה רקדנים או ריקוד בקבוצה. חלק מתנועות הריקוד בישיבה ובסיבובים.
המוסיקה הזייבקית רובה ככולה תורכית לאומית עממית והמקצב שלה הוא: 9/2,9/4,9/8. הריקוד נרקד ע"י גברים ונשים אך לעיתים רוקדים הנשים בלבד או הגברים בלבד.
הנשים אינן משתתפות בקריאות הצעקה בתחילת הריקוד.
רוקדים את הריקוד עם כפיות עץ. הכפיות משמשות ככלי נגינה ונותנות את הקצב כדוגמאת הסאגאת.
כלי הנגינה המלווים את הריקוד הן חליל (מפלסטיק צווחני דומה לזורנה) מגובות ע"י תוף או כלי מיתר (כפולים) ותוף דוד גדול.
הזאייבק נרקד באזור מערב הים השחור עד לדרומה התיכון של תורכיה ולכל אורך החוף המערבי אאייגין ובמזרח חוף מרמרה.

הורון
הורון פירושו – שחור וגם מפרשים אותו כאשכול קציר היבול.
הריקוד נרקד בתקופות הקדומות בטקסים דתיים.
הריקוד נזכר במיוחד בזכות כלי הנגינה "קמנצה" המלווה אותו (כינור מיתרים) והחליל (חליל מסוג של זורנה).
שמות נוספים לריקוד זה הם: הורום, הורוו או הורן.
הריקוד מוצאו מאיזור הים השחור ומפורסם בהרים בהם האוויר צח ובאיזורים חקלאיים. יש האומרים כי ריקוד ההורון משחזר את ויברציית תנועת האנשובי….
(המצוי בשפע באיזור זה). הרקדנים מנגנים, רוקדים ושרים לסירוגין. מילות שירים עממיים אלו שנונים ומתוחכמים. צורת הריקוד: במעגל, חצי מעגל או בשורה. הרקדן הראשון בשורה, הוא המוביל, נקרא "קאבוס".
התנועות הם הרעדת הכתפיים, זריקות רגל קדימה, קישות הגב קדימה ואחורה וכריעת ברך.

"באר"

ריקוד שפירושו איחוד. או יחידה. ריקודי הבאר נרקדים עקב לצד עקב, כתף לכתף בשורה ואוחזים ידיים. חלקים בו דומים מאוד לריקוד תוף שמאני. סוג ריקוד זה נקרא גם ברקה, או ברו. צורת הריקוד היא אסטית ואצילית.
הרקדן המוביל נקרא "ברבסי" ואילו הריקוד האחרון נקרא "פוקיק". הרקדן השני בשורה נקרא "קולטוק". בתחילת הריקוד הגברים קוראים/צועקים ומגדירים בכך את אזור ריקוד ה"באר". המטפחות שה"ברבסי" מחזיק בידיו מנחים את כיוון והתקדמות הריקוד. ישנם חלקים בריקוד ל- 2 רקדנים בלבד. הריקוד מתחיל באיטיות, הידיים חופשיות ולאט לאט הוא מקבל קצב. סיום הריקוד בכריעת ברך. קצב ריקוד הבאר הוא: 2,5,6,9,10,12.
עליית הרקדנים לבמה נקראת "באר טוטסמק", הפוזיציה בה הרקדנים עומדים כתף אל כתף נקראת באר סגור . כאשר עומדים בריחוק זה הפוזיציה נקראת "באר פתוח". המוסיקה נקראת "בר הוואסי". ה"באר" שרק נשים רוקדות בו נקרא "דוגון" ריקודי חתונה. ריקודים אלו שייכים לאזור מזרח אנטליה ובמיוחד באזור ארזרום, ארזינקן ואגרי.

"קשאק"
ריקוד עם כפיות עץ המשמשות לקצב בידי הרקדן. רוקדים איתם בריקודי ה"בנגי", "מנגי" וגוונדה. הריקוד עם הכפיות ובמקור גם 2 צלחות נרקד בעבר לפני השליט במרכז אסיה.
הרקדנים רוקדים בחופשיות ואינם קרובים אחד לשני. כל יד אוחזת כפית אחת בלבד. הריקוד הוא מעגלי, או נרקד בזוגות האחד מול השני. המוסיקה היא אינסטרומנטלית.
למנגינות מסוימות יש מילים. קצב המוסיקה הוא: 4/4,או 2/4. הריקודים זורמים, אקטיביים, קצביים ובעלי חיות.
כלי הנגינה הם: כפיות, תופים, כינור 4 מיתרים , בגלמה. הריקוד נרקד במרכז אנטליה ובחלקים הדרומיים של המדינה בקוניה, אנקרה, ניגדה, קירסהיר, אפיון, אנטליה, אספרטה ואנמור.

"בנגי"ריקודי עם טיפוסי. בנגי פירושו נצחי, וכן נוזל זרימת החיים.
הריקוד מאיזור ברגמה ובלקסיר. הריקוד מלווה בחליל ובתוף. הרקדנים יוצרים מעגל גדול ומתחילים בתנועות איטיות עד שהקצב הופך להיות מהיר ביותר.
הריקוד נרקד בסיומה של מלחמה ובנצחונה.

"מנגי"
ריקודם של חוטבי העצים ושל ה"עבדלאים" שמם של שבט נודד באנטליה.
רוקדים גברים ונשים כאחד במעגלים ובשורות האחד מול השני.
חוטבי העצים נהגו לגלף על "הבגלמה" 3 כוכבים. האחד עבור בורא עולם, השני עבור מוחמד הנביא והשלישי עבור עלי הנביא.
מכאן ניתן להסיק כי הבגלמה היתה כלי דתי -סימבולי עבורם.

"גוונדה"
בתורכית פירושו "אמון". הרקדן שקם לרקוד קורא לאחד מחבריו בו הוא בוטח. מינימום בריקוד 2 רקדנים. הריקוד מאיזור דרום מרמרה ובמיוחד בבורסה.

ריקודי הורה וברכה
ברכת "קארסילמה" לבוא לקראת מישהוא, או להראות תגובה שלילית או חיובית לאירוע או להזמין אורח לבית.
כלי הנגינה הם תופים, חצוצרה, טאמבורין, סגאת, כלי מיתר, תוף גדול, חליל פלסטיק מצווח, 2 תופים. זורנה אחת מנגנת את המלודיה והשניה מצטרפת אליה. הגברים והנשים רוקדים את ריקודם בנפרד. שמרות הרקדנים נקראים לפי איזור מוצאם.
רוקדים יד ביד וכתף לכתף. סיבובים, כריעות ברך והודיה הן התנועות המרכזיות בריקוד זה. לגברים כיפות רקומות על ראשם. לרקדניות מטפחות אותן היא מניפה בזמן בריקוד. הריקוד והרקדנים הרוקדים אותו מגיעים משני איזורים עיקריים: מרמרה, ואיזור נוסף הוא הים השחור.
במרמרה -באדריק, קירקלארלי, טקירדאג, קאנאקאל, אזמיטף אדאפאזרי, בורסה, בליק ובולו. ובאיזור הים השחור: גירסון , אורדו.
השירים לרוב הירואים ומספרים סיפורי גבורה.