אנדריאה דיגון היא מרצה ללימודים קלאסיים באוניברסיטה וגם רקדנית ומורה לריקודי בטן.
פמיניזם וריקוד בטן / אנדריאה דיגון נקודות מבט משתנות
בסיימי את בית הספר התיכון בתחילת שנות ה-80, הגשתי עם מספר חברות תכנית ריקודי בטן , כחלק מסדרת אמנות של המעונות.
במהלך הקפה והשיחה שלאחר ההופעה, אמרה לי אחת הצופות שבקהל : ´אני רואה עצמי כפמיניסטית, ונפגעתי ע"י מה שזה עתה עשיתם. אני מתפלאת שדבר כזה נכלל בסדרת האמנות שלנו". עניתי לה ´גם אני רואה עצמי כפמיניסטית, ו´מה שזה עתה עשינו´ הוא ריקוד המבוצע על ידי ובשביל נשים כביטוי לעצמה הנשית´. לרגע התבוננו זו בזו, מתפלאות על כך ששני אנשים המחזיקים בדעות דומות, מפרשים באופן מנוגד לחלוטין את משמעות הריקוד.
ב- 1999, כמרצה המלמדת בתכנית ללימודי נשים, וכתלמידת ריקודי בטן מאז גיל 16, עדיין נוח לי עם הפירוש הפמיניסטי של הריקוד. שוב אינני מתארת את הריקוד כ´על ידי ועבור נשים´; תיאור זה, למרות שהוא אפשרי, הינו פשטני מידי עבור ריקוד שעוסק כה רבות במרכזים של סקס, לידה ואמוציות. כמו כן, יש לי רגשות מעורבים לגבי המילה ´עצמה´, מאחר והיא מכילה רעיונות של שליטה וכפיה, שאינם דרים בכפיפה אחת עם הריקוד, כפי שאני מבינה אותו. אבל אני מרגישה שריקוד בטן מעצים נשים. בהופעה, אני מוצאת את הקול דרכו אני נותנת ביטוי לניסיון חיי כמהות נשית, ואני הופכת למוליך שדרכו הקהל שלי יכול לראות ולהזדהות עם דרך הראיה שלי. באמצעות ההוראה, אני עוזרת לאחרים למצוא את קולם שלהם. זוהי עצמה נשית, ואני מאמינה בכל ליבי שריקוד זה טוב עבור נשים.
יחד עם זאת אינני יכולה להתעלם מהעובדה שהריקוד, כפי שאני מכירה אותו, משתלב באופן מסורבל בתרבות המערבית, שבקלות קוראת אותו כאקסהיביציוניסטי שמטרתו הראשונית היא לגרות גברים. אין ספק שמספר רקדניות מנציחות את התכלית הזו של הריקוד, ונמשכות אליו מאחר שהוא מספק להם את ההזדמנות להפוך למרכז תשומת לב טעונה מינית. עדיין, אפילו כאשר שאיפה מובנת זו אינה מהווה סיבה לרקוד, או שנטיה זו הבשילה והפכה להבנה עמוקה יותר של הריקוד, קשה לעקוף את הציפיות של הקהל המערבי. מניסיוני האישי כרקדנית, רקדתי עבור אנשים שהתחברו לאמנות שלי, וחלקו איתי תחושה מלאת עליצות והנאת חושים של קרבה. רקדתי גם עבור אנשים שחלקם השתתפו בדינמיקה הזו, וחלקם, נעולים בציפיות המוגבלות שלהם, ראו בריקוד ניסיון התגרות וגירוי, ופגיעה בכבוד הנשים שאותן ניסיתי, בעמל כה רב, לייצג. דרך ההצגה העצמית שלי, והכשרון האומנותי שלי לא השתנו. אבל לרקוד באמריקה – או בכל מקום אחר בעולם המודרני – משמעותי לרקוד בפאטריארכיה, בה תמיד מתעוררים קונפליקטים בין נקודת מבטה של הרקדנית ונקודת מבטו של הקהל.
ריקוד הבטן נמצא בנקודת הקונפליקט בין הביטוי של האמיתויות הנשיות, ובין הפירושים הפאטריאכאליים של ביטויים אלו. זה אינו מקום פשוט להיות בו. בתוך המקצוע, רקדניות דנות בלהט בנושאים כגון אתיקה אישית, הצגה עצמית, כלכלה וההתמודדות עם הקהל, אשר נובעים ממיזוג קשה זה בין ריקוד הבטן והפאטריארכיה. בעיני, נושאים אלו מוארים באמצעות העבודה של פמיניסטים שכתביהם שופכים אור על הבסיס התרבותי של רבים מהקונפליקטים שלנו.
פמיניסטיות ורקדניות בטן הינן בנות ברית טבעיות בדרכים רבות. פמיניסטיות רגישות במיוחד לדיכוי הביטוי הנשי על ידי מערכת הציפיות הפאטריאכאלית. פמיניסטיות, כמו רקדניות בטן, רגילות לכך שאין מבינים אותן. בעוד שרקדניות בטן נתפסות לעיתים קרובות כאקסהיביציוניסטיות או לא מוסריות מבחינה מינית, פמיניסטיות מתוייגות לעיתים קרובות כשונאות גברים, לסביות, ראדיקליות, שתלטניות ומתחסדות. פמיניסטיות מודעות במיוחד לכך שהדימוי הציבורי של נשים יכול להוליך שולל, ושלעיתים קרובות מסתתר סיפור שונה מאחרי ה´סיפור´ המוכר בציבור. כמו כן, פמיניסטיות רגישות גם לצורות השונות של הביטוי הנשי, וערות לקושי של החברה להקשיב לביטויים אלו.
מאמר זה מהווה דגימה קצרה של חלק מהדרכים בהם החשיבה הפמיניסטית יכולה לתרום לנושאים החשובים לרקדניות הבטן. המחשבה הפמיניסטית תומכת בכמה אופנים בנתיב שסלל ריקוד הבטן בעולם המערבי, עבור הנשים המערביות. אבל בנוסף, מציבה דרך חשיבה זו שאלות קשות בפני רקדניות הבטן – אשר מחייבות אותן לבדוק האם דרך ביטוי מאוד נשית זו אינה תורמת לדינמיקה הפטריאכאלית אשר בסופו של עניין חותרת תחת מקור הכוח שלה עצמה.
פמיניזם וריקוד בטן
פמיניזם הינו, בבסיסו, רצון להזיז את העולם לכיוון התנהגות טובה יותר כלפי נשים; הפמיניזם בדרך כלל מבוסס על הרעיון שעולם טוב יותר לנשים יהיה טוב יותר גם לגברים. אבל לפמיניסטיות יש גישות שונות מאוד לגבי מקורותיו של חוסר השוויון המיני בחברה שלנו, ולגבי הדרכים לפתרונו. בעוד שחלק מהפמיניסטיות מתמקדות בנושאים כלכליים וחוקיים, אחרות מתמקדות בנושאים תיאורטיים יותר, כמו הדרך בה אנו מגדירים ´גברי/ ו´נשי´, והאם הגדרה זו הינה טבעית או מעוגנת כקוד תרבותי. כמו כל תנועה פוליטית או אינטלקטואלית אחרת, פמיניזם תמיד גדל ומשתנה. ככל שהעולם משתנה, הפמיניסטיות מגדירות מחדש את משימתן המתמשכת לשיפור חיי הנשים. תמיד יש נתונים חדשים, רעיונות חדשים ונקודות מבט חדשות.
פמיניזם פועל באמצעות הטכניקה המביכה של קריאת תגר על מה שנוח. פמיניזם התפתח – כמו תנועות אחרות של זכויות חברתיות – על ידי ההבנה שהדרכים נוחות והמקובלות לראיית הדברים, לא היו בהכרח נכונות, בריאות או הוגנות. מדוע שיהיו חדרי נוחיות שונים עבור ´לבנים´ ו´שחורים´? מדוע לנשים בעלות תעודת קולג´ מוצעות משרות מזכירות ולא משרות ניהוליות? מדוע נשים צריכות להחזיק בסטנדרטים מיניים שונים מאשר גברים? לצד חקירת חוסר ההוגנות הנראית לעין, מתרחשת גם חקירה הדברים אשר ניראים נוחים, אבל עדיים מצביעים על חוסר הוגנות שקיימת מתחת לפני הדברים, ואשר לאורך זמן עוצרות את הנשים. מדוע יהיה זה רגיל עבור גברים לשלם עבור בת זוגם? או שגברים יחזיקו את הדלת לאישה? הרי אין בכך כל רע, ולא היתה זו שנאת גברים או רצון להשתחרר מהם. זוהי התפיסה שהנחות קטנות אלו, תומכות במערכת שמשלמת לאישה פחות, גורמת לנשים להיות נתונות להטרדה מינית ואלימות במשפחה, ומגבילה את חופש הבחירה שלהן. הפמיניזם לקח על עצמו לחקור את מערכת ההנחות העוסקת ביחסי נשים וגברים בכללותה, בתקוה להפוך את העולם למקום טוב יותר הן לגברים והן לנשים.
גם ריקוד הבטן וגם הפמיניזם זכו לתנופה בתחילת שנות ה- 70, מה שרמז שיש שיתוף אינטרסים בין השניים. כאשר "התנועה לשחרור האשה" דחפה לכיוון יותר משרות לנשים, יותר חופש אישי, ויותר חופש מיני לנשים, ריקוד הבטן הציע חופש שנראה כאילו הוא מבטא את המטרות הללו. התנועה עודדה ביטוי עצמי, שחררה את הנשים מהאילוצים בתנועותיהן, עודדה אותן לקחת את מרכז הבמה – קומבינציה משחררת עבור נשים אשר התחילו לראות את הצניעות והנכונות להשאר ברקע המצופים מהן, כמגבילים ושגויים. אין ספק שהריקוד הינו משחרר עבור נשים. אלו מאיתנו שלימדו בשנות ה-70 ראו זאת שוב ושוב: נשים אשר שפת הגוף שלהם נראתה מופנמת ונוקשה והציגו חוסר ביטחון, החלו לפתע להפתח, להניע את המתניים, להופיע, להתבטא. ההליכה לכתת ריקודי בטן היוותה עבור רבות מאיתנו אקט חתרני. כמורה במזרח בסוף שנות ה-70, ידעתי שחלק מתלמידותי הסתירו את העובדה שהן רוקדות. ידעתי גם שחלק מהנשים רקדו את עצמן אל מחוץ לכבלי מערכות היחסים שלהן. דרך ריקוד הבטן, נשים רבות מצאו דרך להמלט, ולו רק לשעה קלה, מהכבלים החברתיים והמגבילים את עצמתן, הרפתקאותיהן, חקירת החושניות העצמית, וביטוין הציבורי.
במהלך 30 השנים האחרונות, רקדניות בטן מערביות התבססו על שחרור זה של העצמי הנשי, בפירוש שנתנו לאומנותן. קיימות הרבה פילוסופיות ריקוד, ולעיתים קרובות יש דיונים לוהטים לגביהן בתוך הקהילה, אך יחד עם זאת, ככלל, רקדניות תופסות עמדה פחות או יותר פמיניסטית לגבי מה שהן עושות. רוב הרקדניות חשות שהן רוקדות עבור עצמן ועבור הקהל הרחב, ולא על מנת לרצות או לפתות גברים. למרות שהרקדניות מודעות לקיומה של תחרות מקצועית לא נעימה לעיתים, הן מאוחדות בתחושת אחווה עם רקדניות אחרות. רוב הרקדניות חשות שריקוד זה הינו נשי במיוחד, ומה שהריקוד מביע נאמר הכי טוב על ידי נשים, ושהריקוד מהווה דרך ביטוי נעלה לעצמן ולנשים כקבוצה. רקדניות נוטות לדון בהיסטוריה של ריקודי הבטן במונחים של פולחן או סגידה לאלילה וריטואלים של פיריון, למרות שמיתוסים אחרים (הרמון ושפחות רקדניות) עדיין שולטים במודעותן של הנשים שאינן רוקדות. רקדניות נוטות לחבב את הדיון בארכיטיפים הממחישים נושאים מרכזיים בריקוד שלהן: אלה האדמה, רקדנית צוענית, מלכה חושנית, נמפה מתוקה וצעירה. דרך דימויים אלו, הרקדניות יוצרות רגשות, ומעבירות לקהל תפיסות ורעיונות חדשים, לבטא את עצמיותן, ולעיתים קרובות פותחות את הדלת למשהו עמוק ועצמתי בינן לבין עצמן ובקהל עצמו. רקדניות אוהבות יכולת זו שלהן, ובצדק רואות בה עצמה, מתת, קול. ככלל, ההתנסות של הרקדניות תומכת ברעיון שריקוד זה טוב עבור נשים. זהו כלי חשוב להבעה עצמית, ובעיקרו ריקוד נשים, המשקף מהות, מיומנות, עצמה, מיניות ורוחניות נשית.
מאידך, עמדת הציבור אינה שומרת על הקצב ביחס לנטיית הרקדניות בדרך בה הן רואות את אומנותן. ריקוד הבטן ממשיך להיות שולי כצורת אומנות; קשה לרקדנית מקצועית להתקבל ברצינות. עיקר הופעות ריקודי הבטן בארצות הברית מתקיימות במסיבות פרטיות (בדרך כלל הופעות קצרצרות ולא הופעה מלאה) ובמסעדות. מסעדות ואירועים חברתיים מהווים מקום מפגש מאוד הפכפך להופעת ריקוד. הרקדנית יכולה לשחק תפקיד עצמתי וליצור תחושת חברמניות וכיף, או לרגש אנשים באופן עמוק, או ליצור חוויה בלתי נשכחת. או – ולמרבה הצער לעתים קרובות זה כך – במועדו או מסעדה, היא עלולה להתפס כ´רקע´ הנלווה לארוחה, וההעדפה היא שלא תפריע יותר מידי. היא עלולה להתפס כמקור מתון להנאה, דרך כיפית להתגרות בקהל או ב´חתן יום ההולדת´. היא עלולה להתפס כמקור מפריע של אנרגיות מיניות. ללא קשר לכוונותיה, היא עלולה שלא להיות מסוגלת לפרוץ את ה´דעות הקדומות´ של הצופים אשר נוטים לפרש את הופעתה הרב-מימדית על פי הבנתם הם. כתוצאה מכך, רקדניות מתקבלות בקהל באופן שלילי. החברה המערבית מתרחקת מהריקוד: מתעלמים, לועגים, מקטינים.
יש כאן כישלון תקשורתי מהותי. הרקדנית מרגישה שהביטוי העצמי שלה דרך הריקוד הינו חיובי ומלא. היא מודעת לכך שהבעה עצמית ויצירת הרגשה טובה הינם ה´עבודה´ של רקדנית הבטן. אבל עבור הקהל הטיפוסי, הציפיות של החברה הפאטריארכאלית הן שקובעות. הרקדנית מפרה את נורמות החברה: אישה שנוקטת עמדה ציבורית, שמדברת דרך גופה במקום להסתיר אותו, שמביאה חושניות ומורכבות לבתיהם ולמסעדות שלהם. אין פלא שהקהל לעיתים כה קרובות לא רואה מה שהיא עושה.
רקדניות לעיתים קרובות מתלוננות מרות על פרצה זו, אבל מקבלים אותה כבלתי נמנעת. אבל הפמיניסטיות, המחוייבות לקריאת תגר על הסטטוס קוו, צריכות לעמוד על משמעותו. עם התחלפות המילניום, אנו חיים בעולם שונה מאותו עולם של ´התנועה לשחרור האשה´ ומאותו "ריקוד בטן" תמים וכן. פמיניזם כיום עוסק בבחינת נקודות המבט וההשגים של שנות ה-70: האם השחרור של שנות ה-70 הצליח אם ליותר נשים יש קריירה כיום – אבל עובדות יותר ומרוויחות פחות מאשר גברים? מה ניתן לעשות על מנת לטפל בחוסר שיוויון זה? האם השחרור המיני של שנות ה- 70 נתן לנשים את החופש לגלות את מיניותן, או האם זה רק הפך אותן ליותר זמינות.
באופן דומה, פמיניסטית אשר חוקרת את ריקוד הבטן המערבי הטיפוסי כיום, עלולה לחוש אי נוחות מסיבות רבות. רקדניות עשויות להאמין שהחופש האישי המתבטא בריקודי בטן מעצים אותן. אבל אם התנאים החברתיים לביצוע הריקוד הם שוללי העצמה – איך עלינו לפרש את הריקוד?
בהופעות בטן שרוב האנשים רואים במערב, רק מעט אנשים מהקהל מבינים מה הרקדנית עושה, ובנוסף האוירה של מקום ההופעה אינה תורמת למופע. הרקדנית עשויה לחוש שיש לה מה להגיד, אבל לעיתים קרובות היא לא יכולה להגיד את זה ולהשמע. החוקרת הפמיניסטית, יכולה לראות רקדנית מביעה חושניות זוהרת, מבצעת תנועות חושניות , ומנגד קהל שנע בין תחושת בידור לאי נוחות, או בין עונג לגועל, וקולה של הרקדנית מושתק על ידי הרעש של הצלחות והשיחות ליד השולחנות.
כאילו שרקדניות בטן צועדות הישר לתוך המקום הכי פחות מעצים שהפאטריארכיה הכינה עבורן: חשופות ולא נשמעות.
אין זה מפתיע שהחוקרת הפמיניסטית של הריקוד במערב שואלת שאלות קשות. האם ריקודי הבטן אכן מעצימים את הנשים, או האין הריקוד פשוט מביא את הנשים כ"אוביקט מיני" במקום אחר. בכך שמופיעים בעיקר במסיבות הפתעה ועל רקע שיחה וארוחה, האם רקדניות הבטן לא מכרו את אומנותן לסדר היום הפאריארכאלי? למרות שנראה כאילו שאלות אלו מכוונות שלא בצדק לרקדניות אשר מכירות בעצמתן בריקוד, הן משקפות נושאים שלעיתים קרובות נדונים בין החברות למקצוע: תנאי ריקוד לא טובים, תשלום גרוע, מאבקים עם ההנהלה לגבי לבוש והצגה עצמית.
המבקרת הפמיניסטית, בהתבססה על הדיון התיאורטי העשיר, יכולה לעזור לרקדניות לתקן את הפרצה שבין מה שהן שואפות לבין האופן בו הן נתפסות. ביתר המאמר, אדון בכמה מתחומי המחקר הפמיניסטי שהינם רלוונטיים לרקדניות בטן: "הבעלות" של נשיות האישה בתוך הפאטריארכיה; פעולה מתוך "כוונה מוטעה" (bad faith); ומהותיות (essentialism). בכל מקרה, הדיון ייגע רק בקצה הקרחון, ויצביע על הנושאים המורכבים, שפתרונם אינו פשוט – כמו כל הבעיות האמיתיות. אני תקוה שרקדניות יאמצו רעיונות פמיניסטיים בהתמודדות עם הנושאים המרכזיים בריקוד שלהן.
החיים בפאטריארכיה
למרות שהפאטריארכיה נחשבת לעיתים קרובות למונח מזלזל, יש לו משמעות פשוטה וישירה: חברה שבה ה מאפיינים והתחומים של הגברים נחשבים לבעלי ערך רב יותר מאלו של הנשים. חברות כאלו נוטות להיות היררכיות, עם סטטוס כאשר הגברים בעלי הסטטוס הגבוה יותר שולטים במרבית המשאבים, ובדעת הקהל. באמריקה המודרנית ובאירופה, אנו חיים בפאטריארכיה, כמו בכל ה"ציביליזציות המורכבות" מאז עידן הברונזה. החברה שלנו נוטה לדגול בשיוויון זכויות, ואנו גאים בעצמנו על השגת רמה מסויימת של שיוויון בין המינים, אך אף אחד מאיתנו לא גדל בחברה שבה הזכר והנקבה נחשבים לשווים, ולא משנה עד כמה משפחותינו, בתי הספר שלנו, חברינו ומעסיקינו דגלו בשיוויון זכויות. כתוצאה מכך, ברמות עמוקות מאוד, התפיסות שלנו נשארו פאטריארכאליות. חשיבה פאטריארכאלית שולטת בשפה שלנו (למשל הנטיה להשתמש בלשון זכר במשפטים סתמיים, והנטיה שלנו לומר הוא/היא במקום היא/הוא כאשר משתמשים בלשון שווה). היא שולטת בציפיות הלא מודעות שלנו (למשל, קישור המילה "דוקטור" לתפקיד גברי והמילה "אחות" (nurse) לתפקיד נשי, למרות שיש הרבה רופאות, והרבה אחים). ההגדרות שלנו לגבי מה נשי ומה גברי, עוצבו על ידי הפאטריארכיה ולא בהכרח משקפות את הציפיות מהמינים בחברות שאינן כאלו. כל ההנחות שלנו עוצבו על ידי עולם שבו דרכי האישה אינן מרכזיות – עד כדי כך שקשה לנו להבחין בכך.
בגלל שקשה כל כך להמלט מהשפעת החינוך הפאטריארכאלי שלנו, אנו עלולים לאמץ אופני חשיבה שנראים מעצימים, אבל בסופו של דבר הינם פאטריארכאלים. למשל הסרט GI Jane מציג אישה קשוחה כמו כל גבר – וזה לכאורה תיאור מעצים. אבל באותו זמן, הסרט מציג רעיונות המתקשרים עם נשים (עדינות, פשרנות, שיתוף פעולה לעומת התנהגות מתעמתת) כלא מתאימים, או לא יעילים או פחות חשובים מאשר העימות והקונפליקט המקושרים לגברים. על ידי כך שמריעים לגיבורה, אנו תומכים בראיה הפאטריארכאלית אשר בסופו של דבר מערערת או חותרת תחת הנשים ככלל. באותה מידה שניתן להטיל ספק ב GI Jane, ניתן להטיל ספק במידה בה רקדניות הבטן מקבלות את אופן החשיפה הציבורי שלהן. האם אישה שמופיעה במועדון לילה, בו היא נתפסת כאוביקט מיני על ידי האורחים, ומקבלת משכורת נמוכה מההנהלה, אכן מובילה דרך בריאה עבור נשים, או היא מקדמת את הציפיות הפאטריארכאליות אשר עומדות בבסיס הביטוי העצמי שלה דרך האומנות?
לעיתים קרובות, רואות רקדניות הבטן את המאטריארכיות של זמן עבר, כמקור לריקודי הבטן. אבל מה שניתן לראות מנקודת מבט היסטורית, הוא שהצורה של ריקוד הבטן כיום, נבנו על פי אמות מידה פאטריארכליים. כתוצאה מכך, הצורה הבסיסית של הריקוד, והצדקה לכך שנשים רוקדות באופן חושני עבור קהל, נוצרו על ידי הפאטריארכיה.
אחת האמיתות המרכזיות של הפאטריארכיה היא שמיניות האישה מהווה קניין. ניתן לצפות בתהליך זה בסחר בנשים חברות המוקדמות, בשימוש לא פרופורציונלי בנשים כשפחות, הגדרת מחיר לכלות, וחוסר שוויון בזכויות הבעלות על הרכוש בתוך הנישואין, וגם בהתפתחות הקדומה של הזנות בחברות מורכבות. החברה שלנו מתחזקת הרבה מנקודות אי שיוויון אלו. כתוצאה מכך, יש ביחסים בין המינים, נימה האומרת שבעוד שגברים הינם בעלי המיניות שלהם עצמם, מיניות האישה הינה "עבור גברים", והיא מכוונת לסיפוק צרכי הגברים ולא צרכיה היא. מיניות הנשים, זמינה לגברים באמצעות זנות, מופעי מין, וברמה אחרת, במופעים חושניים של נשים כגון ריקודי בטן.
ללא כל ספק, נשים מבצעות את הריקוד עבור גברים ועבור נשים, והרקדניות בוודאי חשות שהן בעלות המיניות שלהן עצמן. יחד עם זאת, בחברה שלנו, נשים מעוררות את המיניות עבורינו, בעוד שנדיר שגברים, ממלאים תפקיד כזה . כתוצאה מכך, ניתן לטעון שהריקוד החושני, על ידי נשים, כולל ריקוד בטן, הינו תוצר תרבותי אשר משעבד נשים מבחינה מינית, ו- (פירות מורעלים מעצים מורעלים) תומך בניצול של נשים. כאשר הפמיניסטיות רואות את ריקוד הבטן בקבוצה אחת עם החשפנות ומועדוני טופלס, המכנה המשותף שלהם הוא – ריקוד חושני נשי, שנובע מהתפיסה בה מיניות האישה הינה קניין של גברים.
תחושתי היא, שריקוד בטן כמופע, הינו חתרני. הוא מאפשר לנשים להראות כאילו הן מצייתות לציפיות הפאטריארכאליות, בעוד שבו בזמן הן קוראות תיגר על אותן ציפיות באמצעות הבעה אישית עצמתית. אולם הבעיה עם כוונות חתרניות, וקונפורמיזם לכאורה, הוא שהמשמעות היא ללכת על הקצה המסוכן. המצב מאיים במרומז על האינטגריטי של הרקדניות בעבודה במצבים בהם העמדות של אחרים מנוגדות לאלו שלה. למשל, היא עלולה להתפשר. למשל, ההנהלה מעונינת ב´מופע הסולטן´ (ריקוד בו גבר יושב על הבמה (נשען על כרים גדולים) וצופה ברקדנית שמחוללת סביבו) . למרות שהרקדנית לא חשה בנוח עם העניין, היא משתפת פעולה. למרות שלא נוח לה לקבל טיפים לתוך החליפה, היא לוקחת את הכסף, מפני שזו הדרך היחידה לעשות כסף במקום המפגש הזה.
מסוכן יותר הוא המצב בו הרקדנית ´נמכרת´ מבלי לדעת את זה. היא יוצרת רושם של מה יהיה מתאים (15$ להופעה, טיפים בחזיה, טלפון של הרגע האחרון מההנהלה, הטרדות מיניות – מידי פעם – מצד הלקוחות) שאינו מבוסס על הדימוי האמיתי שלה, אלא על דימוי פגום של מה שהיא עושה. מאחר והיא מקבלת את מצב הדברים היא אינה שואלת שאלות. או שהיא אינה שואלת שאלות מאחר והיא מפחדת לאבד את מה שיש לה: הסיפוק שבהופעה, אפילו בתוך מערכת שאינה מעריכה אותה. אבל בוויתור על שאלת השאלות, היא למעשה מוותרת על עצמה.
בספר רב ההשפעה, הסקס האחר, סימון דה בובאר דנה בתוצאות כישלון מסוג כזה. לאחר הדיון באופן שבו החברה מזהה גברים כ´עצמי´ או כ´נושא´ ומזהה נשים כ´אחר´ או כאוביקט, דה בובואר מתבססת על עמדת הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי סראטר לגבי ´כוונה מוטעה´ (bad faith) (טיפוח עיוורון מכוון כלפי אמיתות מכאיבות אשר בסופו של דבר גורם לנו להיות פחות מודעים). היא מתארת מצב בו בפגישה של אישה עם גבר מגיע רגע בו היא חייבת או לפלרטט כדי להוביל למשהו אחר, או לסיים את המפגש. בעלילה של בובואר, מגיע הרגע בו הגבר נוטל את ידה. אבל על מנת לשמר את ההנאה שלה מהמצב – כפי שהיא מדמה אותו – ולא כפי שהוא למעשה – היא משאירה את ידה בידו של הגבר, "מבלי שתשים לב לכך". זה הרגע של ה"כוונה המוטעה" (bad faith) בו היא נוטשת את האחריות להיות נאמנה לעצמה, והיא מאבדת משהו מעצמיותה. על ידי כך שנטשה את האחריות שלה לפעול, היא מרשה לעצמה להפוך לאובייקט במקום לחשוב, לפעול או להיות. אוביקט לא מודע אינו יכול להיות נושא מודע. על ידי כך שהיא לא מתמודדת עם המציאות, היא תורמת לנטיית החברה להקטין אותה.
כאשר רקדנית בטן ממשיכה לעבוד במקומות קשים ולא תומכים, האם היא פועלת ב"כוונה מוטעה" (bad faith) – כפי שמתארת בובואר? או האם היא תומכת בפאטריארכיה אשר אינה מכבדת אותה? האם היא נכנעת להפיכתה לאוביקט על ידי כך שהיא לא מכירה במשמעות מצבה? או האם היא עושה את הדבר הנכון, בכך שהיא ממשיכה לדבר – ויתכן שאיש לא ישמע אותה? הטענה של דה בובאר נדונה רבות על ידי הפמיניסטיות המודרניות. בכל זאת הרעיון של האחריות להכיר בדינמיקה השקטה הנו חשוב מאוד מבחינת האופן בו הרקדניות מתייחסות לנסיבות בהם ניתנת ההופעה שלהן. במקרה זה במיוחד, השקפותיהן של דה בובואר, מבקריה ותומכיה, יכולות להוות נקודת מבט לרקדניות העוסקות בדיון הקשר של תנאי עבודה ומקומות הופעה.
"אסנציאליזם"
(essentialism – מהותנות)
אחת האמונות התומכות בפירוש הפמיניסטי לריקודי בטן הוא שהינו נשי במהותו. רעיון זה בא לידי ביטוי נרחב על ידי רקדניות, והוא שגור בפי החלקים היותר נאורים בציבור. כאשר רקדניות ראו את יסודות הריקוד בעבודת אלילות או טקסי פיריון, הן מבטאות את הרעיון שריקוד זה מקבל את כוחו וחיותו מהכוח הנשי האולטימטיבי. הן יכולות גם לדבר על הרעיון שדרכי המחשבה והביצוע הנשיים (למשל, חופש רגשי ותחושתי, תגובה אינטואיטיבית וקהילה) הינן עליונות יחסית לדרך המחשבה והפעולה הגבריים, אשר מניעים את הפאטריארכיה.
אלו אשר מקנים זכות יתר לדרכי החשיבה ולתכונות הנשיות יחסית לאלו הגבריות חושבים בצורה אסנציאליסטית.
אסנציאליזם – האמונה שנשים וגברים הינם שונים מהותית - נראה כמוצדק על פי החברה שלנו, באותה מידה כמו הרעיון שערכים נשיים הינם שונים מהערכים הפאטריארכאליים של החברה שלנו. אולם, לתרבויות אחרות יש רעיונות אחרים לגבי התנהגות נשית או גברית; אין הצדקה אמיתית לקביעה שלנו שאמונתנו לגבי התנהגות גברית ונשית היא "טבעית" או אוניברסלית. האם ריקוד זה הוא באמת נשי? על ידי כך שמעצימים את הנשיות, האין אנו פוגעים בכבודו של הכלל – בגלל הדבקות שלנו בקביעות הפאטריארכאליות?
בעוד שהריקוד שלנו – המאפשר אופני הבעה מסויימים - נחשב ל"נשי",
האסנציאליזם עצמו הינו פרובלמטי. רוזמרי טונג מסכמת חלק מההתנגדות לגישה זו:
אסנציאליסטים טוענים שמה שגורם לקבוצות מסוימות של אנשים להיות מה שהם (לדוגמא, נשים, שחורים, יהודים) זה התבניות או מושגי השיחה הפוליטיים והפילוסופיים. הטיעון האסנציאליסטי דומה לטיעון של הפריץ הדורש מנתיניו לקבל את הדין מפני ש"ככה זה בחיים". על ידי ההסכמה שנשים הינן אפריורית מזינות ונותנות חיים... אנחנו מקבלות על עצמינו את הדיכוטומיה השלילית ממנה אנו מנסים להמנע.
הפרשנויות האסנציאליסטיות, המאוד מעצימות לגבי הנשיות של ריקודי הבטן, הינן בעייתיות, מאחר והן מתנגדות למשמעות ההערך הפאטריארכאלי של נשים, ובו בזמן מחזקות אותו. אם אנו מאמינים שנשים הינן אפריורית חושניות, באות לידי ביטוי, נותנות חיים, חשות עצמה מהקלה על מכאובים באמצעות הריקוד, האם אין אנו מגבילים את יכולת האישה לבטא רגשות אחרים, או להיות אחרות? האם אנו מקטינות את זכויות הגברים לבטא את הרעיונות הנשיים לכאורה מבלי לוותר על הזהות הגברית שלהם? האם גישה אסנציאליסטית לריקודי בטן כנשיים מעצימה או מגבילה את הראיה האמנותית והביטוי האישי של נשים? אם את מאמינה שהגישות אסנציאליסטיות לגבי נשיות וגבריות הינן טיבעיות, אזי הקנית זכות יתר למה שנשי, מהווה אקט פמיניסטי. יחד עם זאת אם את מאמינה שגישות אלו הוטבעו על ידי הפאטריארכיה, אזי, יש לבדוק ולחקור האם אין הן מהוות מיגבלה פוטנציאלית לגברים ונשים כאחד.
פמיניזם וריקודי בטן: לאן עכשיו?
פמיניזם הינו תחום עשיר ומורכב. זוהי קשת של קולות להם דבר אחד משותף בלבד: הרצון להפוך את העולם למקום טוב יותר לנשים. ככזה, כמו ריקודי בטן, פמיניזם הינו כמו מאסר עולם. עבורינו – עבור כל אדם חושב – על מנת להמשיך לגדול ולשגשג, יש לחקור וללכת אל מעבר לנוחות אל מה שמאתגר ומחייה מחדש את ה- mind. מאמר זה נגע באפס קציה של העמדה הפמיניסטית הרלוונטית לריקודי בטן. אני מקוה שהוא יוביל רקדנים אחרים לחקר האישי שלהם בכתבים הפמיניסטיים. עם המעבר למילניום החדש, פמיניזם, על כל מסורותיו, חקירותיו, והשחרור מהאילוצים החברתיים, יכול לעזור להנחות ולהעמיק את התהליכים בעבודה ובאמנות ריקודי הבטן.
.gif)
