מאת: ורד GUL           

אחרי 9 ימים באיסטנבול, אני חוזרת עם הרבה חויות , לקחים וסיפורים.
אז הנה, מתחילים לפי סדר הימים וההתרחשויות שקרו שם.

אני קוראת לביקור הזה סרט תורכי. היו בו כל האלמנטים שסרט תורכי יכול להציג: ריגושים, שינויים קיצוניים, אכזבות, הפתעות, רמאויות, רומן והתפכחות מהרבה פנטזיות.
למען האמת, זה לא הסרט התורכי הראשון שבו אני "משתתפת". קדם לו ביקורי הקודם באוגוסט-ספטמבר אשתקד. סדרה בהמשכים, אך בניגוד לרקדניות המצריות והתורכיות שמפיקים להם סדרות כאלה, כאן ההפקות האלה הן פרי יצירתינו.

יום ראשון- .23 במאי

אני מגיעה די מותשת, אחרי מספר שעות ספורות של שינה. קדמו לכך, ה"הפקה" של היומולדת של אסי וההופעה בה הייתי אחראית על התאורה. זמן הטיסה לאיסטנבול מהארץ הוא שעתיים. לא מספיק זמן בשביל לישון בטיסה. טיסה במטוס גמבו גדול של טורקיש אייר ליינס עם דיילים ודיילות מסבירי פנים.
הטיסות לאיסטנבול מתקיימות מדי יום אך ישראלים מגיעים לתורכיה בטיסות שהן דילים. סוף שבוע – חמישי עד ראשון, או ראשון עד חמישי והעסקה כוללת מלון וארוחת בוקר והובלות משדה התעופה למלון. מי שמבקש לעצמו אופציה אחרת, כגון שהות ממושכת יותר מזמין טיסה לבד ומלון בנפרד. אז כמובן כל העסק הופך להיות יקר יותר כאשר מחירי המלון לילה אחד הם בממוצע כ-50 דולר לאדם. והטיסה כרגע 300-400 דולר תלוי בחברה.
טורקיש אייר ליינס היא אחת החברות בו ניתן להזמין טיסה בלבד. ארוחות בוקר בטיסה הן סבירות אך לא יותר מזה מכיוון שזמן הטיסה נחשב קצר ביותר. בקיצור המטוס מאחר בשעה, אנחנו נוחתים באיסטנבול ואני עושה את דרכי כבר בעיניים עצומות ומתייצבת ראשונה בדלת היציאה משדה התעופה לאיסטנבול העיר.
את פני מקבלים בשדה חמולה שלמה: המורה שלי, גוליניהל הרקדנית מהאוריינט האוס, תזה קראג'ה (תזה- דודה בתורכית, וקראג'ה הוא שם משפחתה.
כאן אולי אקדים ואספר לכם מעט על הכבוד והיחס התורכי במשפחה. לכל מעמד ולכל גיל יש שם. אח צעיר יפנה אל אחותו הגדולה בשם "אבלא". (אחות גדולה) וכן כינוי לרקדנית מבוגרת יותר.
מורה נקראת "אוגה", תזה – אישה מבוגרת ואמג'ה אדם מבוגר לרוב זקן בעל ידע וחוכמה. פאטרון – כמו בעברית הוא בעלים של מקום, לדוגמא בעל מועדון האוריינט האוס או הגאר – פונים אליהם בשם פאטרון. לכל שעה ביום יש ברכה ואתה מקבל את פני חברך או כל אדם ברחוב בברכה. "עליכום אסלאם" שלום עליכם, גוניידין – בוקר טוב, יקשמלאר – ערב טוב. ולילה טוב... זו לא המלצה הברכות האלה, כך מתנהגים בתורכיה.
נחזור לדודה קראג'ה. אישה חסונה ובריונית שלא נישאה מעולם, כזאת שמשתלטת על כל הדברים ואצלה המילה האחרונה. היא מחבקת, מנשקת, מרימה את המזוודות למכונית. אחרי קבלת פנים חמה ולבבית נוסעים לקורוטולוש אחת השכונות של איסטנבול.
התורכים ממשילים את תורכיה לסן פרציסקו של המזרח התיכון בשל שני הגשרים שנבנו על המים. אחד שבנו היפנים ואחד שבנו הגרמנים. שניהם חוצים את הבוספרוס על מנת לחבר בין יבשת אירופה ויבשת אסיה בתורכיה. אנחנו עוברים בדרך בינות לפארקים עם דשאים בהם התורכים מבלים את יום ראשון שלהם במנגלים.דרך המילה מנגל (על האש) לקוחה מהשפה התורכית.
תורכיה, למרות עליית המפלגה האיסלמית השנה חוגגת את יום ראשון כמו הנוצרים ולא יום שישי כנהוג במדינות ערב. כחלק מהרצון להדמות לאירופה ולהצטרף לאיחוד האירופי. למרות היותה מדינה איסלמית חל איסור חמור להגיע לאוניברסיטה לדוגמא עם רעלה. יש הפרדת דת מהמדינה מוחלטת ואפילו הפלייה לרעה של הדתיים במדינה.


קורטולוש איסטנבול

קורטולוש נמצאת במרחק של חצי שעה כשאין פקקים (ובאיסטנבול יש המון פקקים) מאיזור טקסים העיר החדשה וכן קרובה מאוד לאיזור שמעט מאוד ישראלים מכירים אם בכלל שנקרא "נישנתשא". איזור של חנויות יוקריתיות ואופנות על ומעצבים. אך כשמגיעים לקורטולוש לא ניתן לנחש שבמרחק הליכה קיים איזור כזה בכלל.
בנייה צפופה, לכל בניין יש שם של אדם: זאריף, גול, שהוא בעל הבניין או שבנה אותו או שהוא הדייר הראשון שהתגורר שם לא כל כך ברור. רוכלים שעוברים עם עגלות, שכונה של צוענים סמוכה, פאבים (האיסלאם להזכירם אוסר שתיית אלכוהול) מקומות שרגל אישה הגונה לא תדרוך בהם. בקורטולוש מתגוררים הרבה יהודים גם כן. רעלות, לצד בגדים אופנתיים, פשטות לצד קידמה מסורת לצד בורגנות עירונית. כל אלה מתקיימים בשכונה זו בעת ובעונה אחת.
למכולת התורכים כמעט לא מגיעים. יש שליחים או "משרתים" לכל דבר בתורכיה. כל ההזמנות נעשות דרך הטלפון ושליח מגיע הביתה. מים לדוגמא. למרות שתורכיה שופעת במים ואפילו יש משא ומתן על מכירת מים לארצנו, התורכים לא שותים מהברז וחל איסור לשתות מים מהברז. מזמינים מים דרך הטלפון ושליח מגיע עם בקבוק מים מינרלים ענק שאליו מחוברת משאבה. כן, כן, שימו לב לאפקט הבאר ולפרמיטיביות. ממלאים מים לבקבוקים עם משאבה רק שהבאר היא בבית. בכל בית יש סלסלה הקשורה בחבל על מנת להעלות מצרכים הביתה מהמרפסת. ועל המקלחת לא סיפרתי לכם עדיין. טוב זו חוויה בפני עצמה. האמבטיה היא גדולה, כמו ג'קוזי ברוב הבתים. התורכים רואים בה "מיני חמאם". יותר נכון להגיד. בדופן שלה יש מקום ישיבה. יושבים שם ובעזרת דלי וכלי של נטילת ידיים כמו אצלנו לוקחים מים מהדלי ומתרחצים... יש גם דוש אך הזרם הוא מאוד חלש והתורכים אוהבים להתרחץ כמו בחמאם.
בבית מחכה לנו האמא של המורה שלי, בעלה והבן. האמא הכינה לכבוד הגעתי "דולמה" ממולאים בתורכית. התורכים ממלאים כל מה שאפשר: בצלים, חצילים (כמעט בכל ארוחה), עגבניות, פלפלים.
טוב המטבח התורכי ידוע ומוכר אולי ארחיב על זה מאוחר יותר.
אם המשפחה מקורה בעיר אדנה שבתורכיה. במקום זה עדיין מתגוררים חלק ממשפחתי. אדנה היא בגבול סוריה ולכן תורכים שהגיעו משם הם דוברי ערבית למחצה. האמא של המשפחה מתקשרת איתי בערבית, תורכית גם יחד. היא מקבלת אותי בקריאות חמות: וורדה, אל ג'זירייה (וורדה הזמרת המצרייה).


ריקוד מודרני או ריקוד אוטנטי?

סוגיית הריקוד האוטנטי או מודרני, למעשה מה שהודא קראה לו בלט מצרי (למרות שהריקוד התורכי נשאר די אוטנטי) עלה במשך שהותי שם כל הזמן. כבר לפני הנסיעה בשיחת טלפון קודמת למורתי, שוחחנו רבות על ההבדל בין הריקוד כאן בארץ לבין הריקוד בסגנון התורכי. בגילוי לב נדיר מצידה היא קראה לריקוד שלה מודרני, וביקשה ממני לשמור על הריקוד האוטנטי למרות שאני מגיעה לאיסטנבול בכל פעם. ביחד, אמרה נוכל לשלב וליצור דברים חדשים – אוטנטיים ומודרנים גם יחד. היא מבקשת שאגיע עם "תוכנית" (פרוגראם)כינוי לתוכנית ריקוד כוריאוגרפית של עד 20 דקות בפי הרקדניות התורכיות. הפרוגראם, או התוכנית היא למעשה תוצר של הופעות במועדוני לילה של תיירים הנקראים בפי התורכים והרקדניות "קזינו". אין קשר בין הקזינו הזה לקזינו הימורים. במועדון לילה כזה, רקדנית מופיעה עד 20 דקות ובו היא נותנת תוכנית המשלבת ריקוד צעיף, סולו תופים, ריקוד נוסף (לעיתים על מוסיקה ערבית) ופינלה. (קטע קצר של דקה בה הרקדנית נפרדת מהקהל שלה).
בקיצור היא מבקשת תוכנית אוטנטית. אם אפשר אז איג'פט דאנס, (ריקוד מצרי).
גם גולינהל, רקדנית ממועדון האורייינט האוס, תלמידה לשעבר של ניסרין טופקפי הגדולה (ראו בהודעות קודמות "מי הן הרקדניות התורכיות? מאמר) נדה בראשה להסכמה ואומרת שהריקוד המצרי הוא האוטנטי ביותר. הן מספרות שהריקוד התורכי הוא מאוד קשה, ודורש מאמץ גופני רב ולעומתו הריקוד המצרי נרקד בניחותא. אך הוא יפה ומלא רגש ולא כמו רובוט שעושה את העבודה שלו.
אנחנו פותחות בסשן של ריקודים בו הן מראות לי את הכוריאוגרפיות החדשות בהן הם מופיעים יחדיו בטלוויזיה ובמועדונים. אחר כך מתחלפים, הן יושבות ואני רוקדת את הסולו תופים שבו לימדתי בסדנא אותו המורה שלי מאוד אוהבת, וריקודים נוספים כפי שהן קוראות לזה בסגנון מצרי. אנחנו צופות בקלטות וידאו מתוך הופעות שלי והן רואות גם את אורית רוקדת את השיר "חילוואה, חילוואה", הן מבקשות שארקוד גם אותו. הן ביקשו לדעת מה פירוש השם אורית בעברית. תרגמתי את השם לאור ומייד אורית קיבלה את כינוייה החדש: אה, אמרו זה לאמפ. (מנורה באנגלית). דודה קרג'ה מצטרפת ולא מבינה למה גם בריקודים המורה שלי צריכה לחשוב על אוכל ועל מתוקים. (חילוואה או הילוואה בתורכית זו חלווה).

והנה מגיעה לה הפתעה ראשונה שממשיכה כל זמן שהותי בתורכיה.
גולניהל מדברת על "נמאז" ואני מתרגמת את זה לא נכון במחשבה שהיא רוצה לישון או לנוח. היא פורסת שטיח עם תמונה של מסגד אל אקצה מכסה את ראשה כאשה מוסלמית לכל דבר, ועוברת מריקוד סוער לתפילות אללה הוא אכבר. אחרי בירורים נוספים מתברר שגולניהל חברה כבר 3 שנים עם תורכי מוסלמי אדוק שחי ולמד באוניברסיטה בקהיר. אחד התנאים שלו להנשא לה הוא שתפסיק להופיע ותשוב אל דת האיסלאם. היא לומדת יחד עם המורה שלי שיעורים בדת, וביחד הן משננות פרקים מהקוראן. הקוראן עצמו מתורגם לתורכית (רוב התורכים לא מדברים או קוראים ערבית) אך במסגדים בתורכיה הכתובות הן בערבית. כך כל יום חוזר הטקס הזה מספר פעמיים וגם המורה שלי מתפללת ומקדישה לכך זמן רב. דודה קרג'ה גם משתדלת שכל פעם שאנחנו רוקדות או מנסות לראות קלטות וידאו היא צצה עם איזה פרק חדש או נושא חדש מהתפילה ומפריעה לכל מה שקשור בריקודי בטן.
באחת הפעמים שנסענו לגאר מועדון לילה תורכי, תפסו לשיחה גולניהל ומורתי את ה"אמגה" הזקן החכם של המקום שהוא גם אחראי סידור העבודה ודנו איתו בסוגייה שהן מתפללות ואחר כך רוקדות בבגד חשוף ומחטיאות גברים. אמג'ה עונה להן שהתפילה היא בלב, ואלוהים סולח כי הן מתפללות אליו ומחפות על זה בכך. בפעם אחרת אני שואלת את גולניהל מה תעשה אם תתחתן ותפסיק לרקוד. היא ענתה שהיא תעשה מה שכל הנשים עושות: עקרת בית ותגדל ילדים. אני אוהבת לרקוד, אמרה, וקשה לי לוותר על זה. התחלתי לרקוד לא מתוך אהבה, כמו רוב הנשים בתורכיה, אלא מתוך צורך כספי של משפחתי. היום אני אוהבת לרקוד.

האוריינט האוס

בערב אנחנו נוסעים לאוריינט האוס. מועדון לילה תורכי בו גולניהל מופיעה. הפעם בכוריאוגרפיה משותפת עם המורה שלי. כניסה למועדון כזה עולה בין 30-40$ לאדם וכוללת ארוחת ערב.
למועדון מגיעים תיירים בלבד. תורכים לא יוכלו להרשות לעצמם לשלם מחיר כזה. לערב יש מנחה, והוא מציג את הרקדניות כל אחת בתורה. יש ריקודי פולקלור תורכיים: אנדאלו, חלאי, צועני – רומאן בתורכית וריקודים עם כפיות. (ראה מאמר נוסף בפורום הריקוד בתורכי סגנונות)
רקדנית ראשונה רקדה יפה, אך לא יותר מזה. חליפת בלה משובחת ביותר מלאה בקריסטלים בצבע צהוב וסגול שעלתה לה 900$. היא רוקדת גם לשיר של חכים ועולה בקטע קלאסי עם מקל. טעות גדולה.
נחשבת לרקדנית מתחילה, כמו כל התורכיות נהדרת בסיבובים. היא גם רוקדת על השולחנות ומצטלמת עם הקהל כשבפרונט של חזייתה הרבה מרשרשים.
רקדנית אורחת לאותו ערב היא לילה מגרמניה. חליפה ממצריים, מחאן אל חלילי, טכניקה מימיקה וריקוד מעולים. היא זוכה להרבה מאוד תשואות ומראה לא כמו של רקדנית בטן תורכיה. עגלגלה משהו..
היא רוקדת קטע קלאסי (לא למוצארט הכוונה) סולו תופים, ביצוע נהדר לשיק שאק שוק ומסיימת בתשואות סוערות.
אחריה עולה בירגול, שלא מעט ראו אותה מהארץ ונחשבת לכוכב של האוריינט למרות שגולניהל טובה ממנה. היא יפה דומה מאוד לבארי סימון עם רעמה גינגית ועיניים תכלת. רזה חתיכה, ורוקדת על מוסיקה חיה של הנגנים במקום. הרקדניות באוריינט מגדירות את הריקוד שלה הומוריסטי. בסוף המופע היא משתעשעת עם הקהל ובוחרת גברים בהם היא מתעללת בתנועות שונות ומשונות. אחד הדברים המרשימים ביותר שלה הוא שמתוך ריקוד שימי עם גב לקהל היא צונחת לגשר עם הגב ומשתטחת על הרצפה. אפשר בטעות לחשוב שקרה לה משהו, מכיוון שזה נעשה כל כך מהר ולא צפוי עוד לפני שהעין מעכלת. אני עושה הכרות עם ה"פטרון" של האוריינט האוס, בעלי המקום. מחר, כך הוא מודיע לי אני מוזמנת להופיע על במת האויירנט האוס.

יום שני 24 במאי

אחרי ארוחת בוקר תורכית דשנה, אני והמורה שלי עובדים על ריקוד צעיף חדש מלא פירוטכניקות
מסובך להפליא. בניגוד לפעמים קודמות, פתאום הרעיונות שלה לביצוע הריקוד לא לגמרי מוצאים חן בעיני ואני מוצאת את עצמי משנה ומכניסה דברים פשוטים עד כדי כך שהיא כבר מתעצבנת ומציעה לי לשנות בארץ את מה שאני לא אוהבת. גוניהל מצטרפת גם היא ואז שוב חוזר טקס התפילה הנמאז.
הלימוד שלנו מופרע ע"י אחרים וע"י המורה עצמה לעיתים מאוד קרובות. נראה כי היא נשחקה מריקודי בטן באופן טוטאלי. כמו פועל תורכי שמייבאים לארץ לעבודות בניין, כך גם היא רוקדת. היא תרקוד הכי טוב שאפשר על הבמה, אך הלימוד שלה נעשה עייף, מאולץ ולהופעות שלה היא מגיעה ברגע האחרון לא מטופחת ולא מסודרת – לא משאת נפשה, אלא עבודה. תהליך העבודה הפעם איתה היה כל כך קצר ולא ממצא ורק בזכות פעמים קודמות והכרת סיגנון זה על כל צדדיו איפשרו לי ללמוד ממנה הפעם איזשהוא דבר.

יותר מאוחר מצטרפת לחמולה, האחות הצעירה אדה, שהפכה גם היא לרקדנית בטן ועדיין לא מלאו לה 18. היא מופיעה במלונות באדנה והגיעה משם בטיסה. כולנו נדלקות על המוסיקה שהביאה ומנסות ביחד לעשות למוסיקה החדשה כוריאוגרפיה. אדה עזבה את הלימודים ואת זמנה היא מבלה בהופעות או בבילויים בדיסקוטקים. הריקוד שלה עוד בוסר אך יש לה בטן מתגלגלת ושימי מרשים. היא צבעה את שערה לבלונד ויוצאת מהבית לכל אירוע באיפור כבד מאוד.

אחרי כן רואים הרבה קלטות וידאו מהארץ: את אסי, אורית הידועה בכינוייה החדש לאמפ, הופעות לילה בחאן ועוד. המורה שלי מופתעת מאוד מרמת הביצוע שלי לכוריאוגרפיות אבל מעירה על כל פיפס קטן של עבודת ידיים.


אני מופיעה באוריינט האוס

מגיעה הערב ואני מתכוננת להופעה באוריינט האוס. מייק אפ, צלליות איפור, חליפה הורודה שאסי תפר לי מוסיקה וקדימה לדרך.
אני נוסעת עם גולניהל לאוריינט. נותנים לדי גיי את המוסיקה ואני מופיעה כרקדנית שלישית.
את בירגול העלו שנייה כי אחרנו, והסופרסטאר מאוד התעצבנה.
ברמקול מציגים אותי בשם ורד (כי גולניהל זה גול בעצם ולא רצוי לבלבל) שהגיעה מישראל הרחוקה.
(שעתיים טיסה כולה, לא הגזמתם?)
לבקשת מורתי אני רוקדת ריקודים שלא מהסגנון התורכי, 3 במספר עם פינלה. אמנה, סולו תופים, שקה בכא ופינלה. באותו יום היה קהל ממדיניות ערביות, שלא היה ברור להם איך להתייחס אלי: באהדה או בהתעלמות מכיוון שאני מישראל. לעומתם הקבוצה של הישראלים, שכובשים את האוריינט בהמוניהם שמחה מאוד ופרגנה. המורה שלי צילמה במצלמת וידאו, היה הרבה שמח והיא וגולניהל עלו להופיע אחרי. משם בטיסה אנחנו נוסעים למועדון הגאר, מועדון נוסף עם אותה תוכנית פחות או יותר: 3 רקדניות, ארוחת ערב והופעות פולקלור.

במועדון הגאר אני פוגשת את הפטרון מנהל הגאר שמאוד שמח לקראתי ושואל אותי מה שלום הבטן שלי.
הוא מייד מציין שהוא הוא אוהב שלרקדניות יש בטן אך אצלי זו בטן חמודה... איסמאיל הדיי. גיי גם הוא מוצאו מאדנה ומדבר ערבית מוזרה, הלהקה הקווקזית שעליהם ארחיב את הדיבור בהמשך, אמג'ה והזמר שחותם את הערב. חוזרים הבייתה עייפים אך מרוצים, לא לפני שאנחנו יורדות על מספר "סוטלאץ" פודינג תורכי מאורז אפוי בתנור.

יום שלישי 25 במאי

כפי שדודה קראג'ה ניבאה ביום קודם, בעקבות כאבים שחשה ברגליים עומד לרדת גשם ויהיה קר.
ואכן כך. מלבד היום הראשון בו היה חמסין, כל יתר הימים בתורכיה היו קרים ויירד גשם שוטף.
בדרך כלל בעונה זאת כבר מתחמם אך הקייץ הפעם מאחר להגיע. בתורכיה אין מזגנים, לא בבתים לא במוניות וכפי שהתברר לי בביקורי גם לא בשום סטודיו.

יותר מאוחר לקראת צהריים, קבעתי עם יורם, בחור ישראלי המתגורר זה שנתיים באיסטנבול ולומד מוסיקה. יורם למד את השפה התורכית, בארץ ובאיסטנבול והוא עוזר לי עם מציאת סטודיו וארגון הטיול.

אנחנו מתחילים בסיור למציאת סטודיו. מלון גולדן אייג הציע לי את חדר האירוח שלו ללא מראות וגם אותו ניגשנו לראות. אך לפני זה עלתה במוחי הברקה. מכיוון שהמלון ממוקם באיזור טקסים העיר החדשה, והסטודיואים של יורם הם בסוף המדרחוב מה שאומר הליכה של עד כשעה ועם ישראלים וחנויות בדרך....
כבר ראיתי בדמיוני מה שיקרה. אחת תגיע לסדנא ב11:00 אחריה ב-12:00 וכן הלאה אחרי שופינג היסטרי ברח' האיסטיכלל. אל הסטודיואים שיורם מצא רצוי שיהיה אוטובוס, שכרגע נכון לרגע זה עדיין אין. גם לאוטובוס תהיה בעיה להגיע לסטודיו מכיוון שאין גישה למכוניות ברח' האיסטיכלל.
אז מה היתה ההברקה?
בספטמבר אשתקד, ביקרתי בתורכיה בסטודיו או נכון יותר לומר קומפלקס אולמות של להקת מחול תורכית במהלך החזרות שלהם. הלהקה מציגה מופע שדומה במתכונתו ללורד אוף דה דאנס רק שהוא אתני. המופע מציג ריקודים מהמסורת התורכית:, מוסיקה חיה, חלאי, אנדלו, גם ריקוד בטן שאת הכוריאוגרפיה שלו בנתה ניסרין טופקאפי. להקת מחול זו היתה במופע אחד בארץ בעבר והם בסיבובי הופעות בכל העולם. הלהקה התפרקה והתפצלה לשניים. פורשיה הקימו להקה משל עצמם והיא נקראת "אנטוליה פייר". להקה הזו מאוד מצליחה והיא מופיעה ברחבי תורכיה. ניסרין טופקאפי אגב פרשה איתם. דובר שהלהקה תגיע להופעות בארץ ואעלה איתם בקטע משותף. בגלל עלויות הפקה יקרות, הלהקה לא הגיע לארץ חרף כל הנסיונות והמאמצים. אז זו ההברקה. להגיע לשם ולנסות לשכור את אולמות המחול. זה עבד. אני גוררת את יורם איתי במורד הרחוב דופקת על שערי הסטודיו הענק, שבו מראות, מקלחות, חדרי הלבשה משרדים מסעדה ומה לא. מקבל אותנו תורכי גדול ומשופם לא כל כך נחמד שמתעקש לדעת עם מי קבעתי פגישה. יורם מחליף צבעים, על חוצפתי הישראלית ואני אומרת את הסיסמה: שמו של הכוריאוגרף ומנהלת המקום. וזה בדיוק כמו להגיד: סומסום, הפתח!
בכל זאת התורכי מקשה קצת ואני מצביעה על חדרי המזכירות, תודות לביקורי שם בשנה שעברה אני מסמנת לו ביד את הכיוון ודלת המערה נפתחת. גרמניה נחמדה, מקבלת אותנו. אני מספרת לה על הסדנא על כך שאנחנו מישראל והיא מבטיחה לחזור עם תשובה. אך כמו בתורכיה, מילים לחוד ומעשים לחוד. לא תשובה ולא נעליים. אך לא אני שאניח להם ואספר לכם בהמשך את עלילות הסטודיו המפואר.
הולכים ברגל ברח' האיסטיכלל לכיוון 3 סטודיואים נוספים.. אנחנו מודדים זמן. אני מתעקשת שללא אוטובוס ההליכה יכולה להיות קשה לחלק מהאנשים. בדרך אנחנו פוגשים את עתשה שהיא בעלת הסטודיו הראשון. עטשה היא יהודיה תורכיה שבגיל 27 נעשתה והתפתחה לרקדנית מחול מודרני.
היא הקימה סטודיו משלה מעוצב ויפה, שמסגרותיו עץ ורצפתו אך בעל מעט מאוד מראות והן אינן תלויות על הקיר אלא על מתקן מיוחד. המקום מרווח דיו לכל אנשי הסדנא אך מעדיפה להמשיך לחפש את האופציות האחרות. עם עטשה אנחנו מגיעים לסטודיו של חברים. סטודיו סטודנטלי משהו, שמיועד לחזרות של רקדנים בשלבים שונים. אנחנו נכנסים לבניין מגורים לכל דבר, גרם מדרגות תלול מעץ מרקיב שחורק עם כל פסיעה שלנו. מה שנראה כדירה, מוביל לחדר נוסף בו יש סטודיו מרווח יותר מקודמו שראינו אך ללא מראות, ללא מזגנים, לא אופציה!
סטודיו אחר אליו אנחנו מגיעים הוא סטודיו בו מתקיימות פעילות שונות, סלסה, פלמנקו, מחול מודרני בלט ועוד. הסטודיו נמצא בבעלות של זוג מקסים ומסביר פנים. כמובן, מילה הם לא יודעים באנגלית, יורם מתרגם. השירותים, זה עוד דבר שצריך לבדוק הם בבחינת סכנת נפשות. כמו בתורכיה את המים מורידים בצינור. הסטודיו מרווח, אין מזגנים. הזוג מבטיח לי מאווררים. יש מראות. כן, הם אומרים, הישראלים הם תמיד מאוד מפונקים ורוצים את הכי טוב בשבילם שהם יוצאים לחו"ל. אנחנו יודעים.
והם מסכמים את עניין המיזוג במאווררים נוספים.

משם אנחנו חוזרים למלון הגולדן אייג לפגישה עם אחראית קבוצות ויחסי ציבור. היא מתלהבת מאוד מהרעיון שקבוצה של רקדניות בטן תגיע מהארץ. המלון מוכן לתת ללא תשלום נוסף את חדר האירוח מכיוון שיחד עם ארגון עולי תורכיה טיול שורשים נהיה קרוב ל60 איש ואישה.
החדר כולו שטיחים מקיר לקיר, ללא מראות כמובן, אופציה של ברירת מחדל.
היא מבטיחה לעזור בעניין האוטובוס, אך לא דובים ולא יער גם כן, לא שמעתי ממנה עד היום והגעתי שוב עצמית לגולדן אייג למצוא אותה אך היא לא הייתה.

אני חוזרת לביתה של מורתי, ארוחה חמה מחכה בבית. מקרנה (בתורכית מקרוני) בסגנון בולונז אך כמובן עם כבש המאכל הלאומי התורכי. שוב סיבוב הופעות באוריינט האוס קודם ומשם במהירות בזק על מנת להספיק אנחנו מגיעות לגאר. אני מחפשת את בעל המועדון על מנת לבקש ממנו שיסדר לי אוטובוס לקבוצה, אך מורתי מעדיפה לא לראות אותו היום מכיוון שהוא מעוניין לנהל איתה שיחה על הופעתה באוריינט האוס לאחר שהופיעה שם וזה בניגוד אינטרסים למועדון שלו. וגם נאמר לה לא לעשות כן. הרקדנית הבכירה בגאר מרוויחה על כל תוכנית של 20 דקות 35 מיליון לירה תורכית שזה בערך 140 שקלים להופעה. אך עבודה קבועה. על אקסטרא, הופעות בחתונות, ימי הולדת, הן דורשות מחירים כמו בארץ החל מ200$ להופעה. באוריינט האוס משלמים יותר (200 שקלים) והדילמה ברורה.

הרקדניות מאוקריינה

צמד נוסף שמופיע בגאר הן שתי רקדניות שעלו מאוקריינה ואנני זוכרת את שמן אף פעם. הן לבושות אותו דבר, שמלות אסנה עם עיגול בבטן. יש להן ריקוד מקל משותף, סולו תופים וריקוד עם שירה ערבית. הבנות למדו תורכית על בוריה, נעזרו במורתי שתיצור להן כוריאוגרפיה ועם אותן ריקודים הן מופיעות מהרגע שאני זוכרת את עצמי מגיעה לאיסטנבול!
בלונדיניות, חביבות ומתוקות. הן אומרות שבריקוד שלי רואים היטב וברור את מורתי. למרות שזו טוענת שרק כשאגיע ואשהה במחיצתה נהיה דומות. כמה שהיא מתהפכת כל דקה.

הלהקה הקווקזית

מייד אחרי שאוקרייניות החמודות מסיימות להופיע עולה להקה של גברים שנקראת בתורכית קווקז.
חלקם באייזרבייג'אן ופרטרונם מנהיג הלקה הוא תורכי, בשם טאהיר (טהור בעברית) שלמד את הריקוד מצפייה בקלטות וידאו וממסטארים שמעבירים את הסדנאות פעם בחודש באיסטנבול. כולם ללא יוצא מן הכלל למדו בלט. המוטיב המרכזי של הריקוד שלהם הוא עמידה על קצות האצבעות, סיבובים מרשימים ביותר וחלקם נעשים על הרצפה עם הברכיים. דומה קצת לריקוד הרוסי. אחד הקטעים שהם מבצעים בהופעתם הוא קרב סכינים אמיתי עם מגנים המפיק ניצוצות אש. לאחרונה, המעיטו לבצע אותו מאחר ופצעו אחד את השני, באמת. הם לבושים שחור, במדי צבא עם דרגות. את הנעליים המיוחדות לריקוד זה, נעלי בלט ארוכות עד הברכיים ומגיני ברכיים למד טאהיר לתפור בעצמו. בורהאן, רקדן קווקזי אחר קצת גוץ הוא הרשע של החבורה, ויחד עם טאהיר הם בוחרים קורבן מן הקהל. בהתחלה הם רוקדים איתו כאילו כלום לא קרה, והם מזמינים את התייר, שתמיד זה גבר לעלות ולרקוד איתם על הבמה. אחרי שהם משתטים קצת ומוחאים לו כפיים (לעיתים זה יפניים ואז זה ממש נורא) הם משכיבים אותו על הבמה נותנים לו כוס יין ואומרים לו לנוח. הם מניחים ריבוע עץ על חזהו של התייר המסכן, חגים סביבו בקפיצות וסללומים באוויר והתייר מבין שעכשיו הוא הופך להיות קליעה למטרה. להמשיך את האיום הם מחליפים את הקרש בקרש בגודל של ריבוע, שפעם מונח על ליבו של התייר, ושוב חגים סביבו, ופעם אחרת על איזור חלציו. מפחיד הא?
כל החבורה, שלוש במספר, מתקרבים עם סכינים לתייר השכוב מאיימים אך לא עושים דבר. הקווקזים רוקדים בליווי מוסיקה חיה. שהיא בעיקר מתופפים על תופי ענק. למוסיקה שלהם יש קצב משלה והוא
אסימטרי כנהוג במקצבים התורכיים. (7,8,9) לא כמו במצריים שהרבה מקצבים בנויים משלוחות של 4.

בסופו של דבר נשאר רק בורהאן על הבמה והפעם זה אמיתי. הוא זורק את כל הסכינים תוך כדי סיבובים על הקרש הרחב יותר (החליפו בינתיים) וחלקם הוא זורק מפיו!
את התייר המאולף הם מקימים. מוחאים לו כפיים ומחזירים אותו למקומו. הלהקה פוצחת בריקוד פינאלה מנצח ומפנה את מקומה ל"אשוק מאשוק".

אשוק משוק שייך לפולקלור התורכי גם כן. צמד גברים שנכנסים לתוך תלבושת עם פרצוף. על החזה מצויירים העיניים האף והפה. הם בעיקר מצחיקים ואחריהם עולה הרקדנית האחרונה.
את הערב חותם זמר ששר בכל השפות כולל עברית, הבה נגילה, ולילה של שושנים ומקדיש שיר לכל ארץ. בסוף הוא מבטיח ללמד את הנשים במועדון ריקודי בטן בחמש דקות. (האוו טו באלי דאנס אין פייו מינטס). לצלילי מוסטפא יא מוסטפא. כל הנשים לומדות שימי כתפיים, עבודת רצפה, אגן ומה לא. בסוף הוא מחלק לכולן נשיקות מצלצלות, וויס אובר של הדי.גיי איסמאיל.

יום רביעי המהפך הגדול 26 במאי

גולניהל מגיעה אלינו הבייתה. מורתי רותמת אותה לעזרה בכוריאוגרפיות החדשות שלא נבראו בסופו של דבר. אני מנצלת את ההזדמנות ששתיהן ביחד וחוזרת ואומרת על הקבוצה והמחיר אותו אני מוכנה לשלם עבור הסדנאות של הקבוצה היוצאת מהארץ. כבר היו דברים איתה מעולם. אך מכיוון שהיה כך פעם בעבר איתי, הפעם התקשרתי אליה מספר פעמיים מהארץ ווידתי איתה תאריכים וחזרתי ואמרתי את המחיר שהוא יפה מאוד לכל הסדנאות.
טוב מה שהיה צפוי קרה. היא מצפה לאלף דולר ביום. לא הבינה אותי נכון בטלפון. תרוץ תורכי ידוע.
מה פתאום מה היא משרתת?, דבריה. חוץ מזה היא אומרת, אני בכלל לא רוצה ללמד אני רוצה להתפלל יש לי משפחה ואני טמבל. טמבל בתורכית זה עצלן. אין לי חשק. את יודעת, היא אומרת, שקבוצה מוינה הזמינה אותי במחיר של 800 דולר לסדנא, והברזתי להם אחרי יום כי לא היתה מראה?
השמיים הקודרים של איסטנבול החלו לנחות על ראשי בבת אחת. היא הייתה כל כך אטומה וכל כך בעניינה. הפנים שלי נפלו, חזרנו לרקוד אבל זה כבר לא היה אותו דבר. גם אם אשכנע אותה ללמד, מה יקרה עוד חודש? מה יקרה אם תברח באמצע הסדנא כפי שעשתה לגרמניות?
חברים הציעו לי לנסות לביים סצינה תורכית אמיתית. לקפל את הדברים שלי מהבית שלה, לטרוק דלתות ולומר לה כך לא מתנהגים. החלטתי שאין טעם בלטרוק דלתות. היא כזאת. זה המצב. השאלה עכשיו מה עושים הלאה. יותר מדי דברים לא הסתדרו. החלטתי שמקום להתבאס אפצה את עצמי בבגד ריקוד חדש.
קיפלתי את עצמי מהבית, עצרתי מונית בדרך ושמתי את פעמיי לחנות חליפות של מעצב שבעבר תפר לי שמלת אסנה. המעצב הוא פורש של בלה, למד את המלאכה ממנה ופתח עסק משלו.
למעצב שיער ארוך, פנים עגולות והוא יקר ונחמד. תרתי משמע. הוא מקבל אותי בברכה, ושואל אם החליפה שעשה מחזיקה מעמד. כנהוג בכל חנות תורכית, מייד מגיע תה וקפה לשולחן עם קוביות סוכר.
אני גוללת בפניו את צרותיי, ושואלת אותו אם הוא מכיר רקדנית טובה ממש עבור התלמידות מהארץ.
הוא עונה בטח, יש אחת כזו. היא לא מופיעה במועדונים, מדי פעם באקסטרא, לא מצטלמת לטלוויזיה אך היא תלמידה לשעבר של ניסרין טופקפי ורקדנית בלט לשעבר. היא דוברת את השפה האנגלית. חכי אתקשר אליה. הטלפון שלה לא זמין ואנחנו משאירים לה הודעה בבית.
תוך כדי אני בוחרת בד לחליפה החדשה, ירוק פיסטוק זרחני משהו. המעצב מביא אבנים (תאש בתורכית) על מנת להתאים אותם לבגד. אני מוסרת לו תמונה של בגד ממצריים והוא מבטיח להעתיק בדיוק רב. אין דבר שאנחנו לא עושים. אבל מה זה העבודה הזו הוא אומר, זה בגד "חפיף" (בתורכית בדיוק כמו בעברית ) אין עליה אבנים. לך תסביר לתורכים שהאופנה המצרית האחרונה היא להמעיט באקססוריס (עבודת חרוזים אבנים רשרשים ומצלצלים).
נכנסת למדידות בעזרתן של נציגת שירות הלקוחות שלו. יש לו מבחר של בגדי אסנה, בדים מבריקים סטרציים, עבודת פיייטים רבה, פרנזים, צבעים מיוחדים וצעיפים גדולים. יש לו גם ביגוד לחובבנים.


בברכת שלום אני נפרדת מהמעצב אחרי שהבטיח לנסות לסיים את החליפה עד חזרתי לארץ או לשלוח לי אותה בדואר. אני מחכה למעלית, ובגרם המדרגות עולה בחורה בלונדינית, דומה לביאטה של חורסיו. לבושה מאוד אלגנטי היא מחייכת אלי ונכנסת לחנות של המעצב. הדלת נפתחת שוב, והמעצב בחיוך רחב אומר: איזה מזל שלא ירדת במעלית, תחזרי הנה צ'צ'ק כאן. המורה שסיפרתי לך עליה.
כאן מתחילה לה פגישה עם צ'צק, ובתרגום שמה מתורכית "פרח השלג".

מאחורי הקלעים

מדרגות לולייניות מובילות לחדרי ההלבשה של הרקדניות, הרקדנים הזמר והלהקה.
צריך לתפוס היטב במעקה על מנת שלא ליפול. כל כך לא נוצץ לעומת מה שרואים על הבמה.
2 חדרים לרקדניות הבטן. כל חדר ל- שתי רקדניות. התלבושות מסודרות על מתקן מיוחד ונשארות שם. הרקדניות לא לוקחות בדרך כלל תלבושות הביתה. הן מתלבשות, מתאפרות ומתכוננות בחדר זה.
סידור העבודה תלוי על הקיר עם זמנים וסדר המופעים. אמג'ה הזקן, שיערו לבן והוא ממושקף קורא לכל רקדנית כאשר מגיע תורה לצאת. חדר אחד של הקווקזים ובו תמונות שלהם רוקדים ושל להקות אחרות. בחדר של הרקדניות מעט מאוד תמונות שלהן ובעיקר של הילדים והבעל.
חדר אחד הוא משרד ובו יש גם מקרר ושתייה קרה, חדר אחר עבור המוסיקאים וחדר נוסף שנשאר לזכרון כרגע, הוא של הזמר של המועדון שנפטר לפני כשבוע מהתקף לב. חדרו נשאר כפי שהוא ולא משנים בו דבר. כל המופיעים בגאר אבלים את מותו, ומורתי אפילו הגדילה לעשות ותלתה תמונה שלו במכוניתה.
במדרגות אני נתקלת בלהקה הקווקזית שזה עתה סיימו את הופעתם. הם מתנשפים, מתעלפים מהמאמץ, מזיעים וקרועים ושוב על הבמה אי אפשר לנחש שזה מה שקורה לכם אחר כך.
בינתיים אמג'ה קורא לאשוק מאשוק לצאת מהחדר להופעתם. הצעיר מבין הקווקזים, בן 26 מזמין אותי לשבת איתו ולפטפט על דא והא, כמובן הוא לא יודע אנגלית או שפה אחרת מלבד תורכית. אנחנו מתיישבים בחדר ההמתנה, שהוא גם חדר עישון, מגיע מגש עם תה ושתייה קרה. כל יתר הקווקזים מצטרפים לישיבה זו. באנגלית עילגת ובשפת הסימנים הם שואלים אותי מניין אני. בורהאן, הסכינאי מספר שהיה בעבר בישראל בהופעה וכי כל המוניות בארץ זה מרצדס אך מאוד יקר לחיות בישראל.
המורה שלי מגיעה, עוזרת לתרגם בינינו ומספרת להם שמחר אני מופיעה בגאר. הם מופתעים שאני רקדנית בטן. המורה שלי מספרת להם שאני רקדנית מקצועית מישראל וכי אני גם מורה. ושאני מגיעה אליה כל שנה ללמוד את הסגנון התורכי. אני אומרת שגם טוב שאדע להסתובב כמוהם. וטוב שמודיעים לי שיש לי הופעה. הקווקזים מתפקעים מצחוק. טורגאיי, מנהל הגאר, זה שאוהב את הבטן שלי שמע שהופעתי באוריינט האוס ונעשה אדום. מה פתאום? מחר היא מופיעה כאן. תגידי לוורדה, הוא אומר שתכין את עצמה. הוא הציע למורתי שאם תרצה להופיע באוריינט האוס למרות שהוא לא אוהב את הרעיון הזה היא תרד ממעמד הסופרסטאר בגאר ותקבל את תפקיד הרקדנית הראשונה.
בשביל רקדנית תורכיה להיות רקדנית ראשונה שפותחת את הערב זה נחשב ירידה ברמה. בכל מופע כזה לתיירים או מה שנקרא קזינו ישנן 3 רקדניות. לפי רמתן. הראשונה פחות טובה או מנוסה ואחרי הופעתה היא מצטלמת עם הקהל ומוכרים את התמונות למזכרת בסוף הערב למי שרוצה. הרקדנית האמצעית היא בינונית או שהיא בדרך להיות סופרטאר הרקדנית החותמת את הערב. לפעמים היא לא הסופרסטאר כי אחריה העמדה מאויישת כבר מספר שנים ובעלת וותק רב.
שיחה קולחת מתפתחת ובה דיון האם על המורה שלי לעזוב את הגאר. טאהיר, הרקדן, מביט בי במבט רב משמעות בעיניים עגולות וכחולות ואני שרה לו במחווה את השיר התורכי: מאווי, מאווי, מאס מאווי (שיר שתרגמו בארץ לממי, ממי את שלי). פירוש השיר: עינייך הכחולות, כמו החרוזים של השרשרת נגד עין רעה. מתקפלים נוסעים הבייתה, לראות סרט בדי.וי.די לא לפני שהמורה שלי מתפללת שוב את תפילות האיסלאם. הסרט הוא על ישו, של מל גיבסון, בארמית והמורה שלי מתעקשת שנראה אותו כי יש שם מישהיא יהודיה שדומה לי. דודה קרג'ה שהחלה לתפור חליפות ריקוד בטן עסוקה עם הפייטים הירוקים ותופרת חרוז חרוז. כעבור שעה קלה שלושתינו נרדמות על הספה והסרט ממשיך.

יום חמישי

נוסעים לנישנתשא: אני המורה שלי והבן שלה. קצת להתאוורר. כמו שסיפרתי קודם זהו איזור יוקרתי ביותר וניתן למצוא שם חנויות מעצבים מכל העולם והמחירים בהתאם.
יש שם, נעלי זהב שפיץ למכביר, כסף ומה לא. הבן הקטן רוצה מקדולנד, כן, גם בתורכיה יש סניפים.
במקדונלד בפינת המשחקים אנחנו פוגשים באישה וילידיה. האישה מביטה בי ללא הרף. בסוף היא פונה אלי ושואלת: מאיפה את? היא זיהתה שאני זרה מכיוון שהמורה שלי דיברה אלי באנגלית. גם היא זרה, ומתגוררת כ10 שנים באיסטנבול, היא ומשפחתה עלו מעירק. לילדיה היא נתנה שמות תורכיים, כן מדברת אליהם בתורכית. בדיוק אסי מתקשר לשאול מה קורה ואיך העניינים נפתרו. אני מספרת לו על האישה העירקית שערקה מעירק והם מנהלים שיחה קולחת בעירקית. האישה מאוד מאוד מבסוטה. אסי מצליח לשעשע אותה בטלפון ולהצחיק אותה עד דמעות.
משם אנחנו נוסעים לאיזור טקסים, אחרי שהפצרתי במורתי אלף פעם. היא לוקחת אותי לחנות של תוספות שיער לפי בקשתי. לאחרונה גם היא משתמשת בתוספות וכן גולניהל. המבחר הוא לא רב, הסיכות חזקות, אך אין כמו בארץ. המורה שלי עוזבת לפני, ואני נשארת להתמקח ובסוף לא קונה כלום.
משם אני קופצת לחנות תלבושות לראות מה מתקדם עם החליפה שהזמנתי לתיקונים של מדידות.
הם לא העתיקו כמו שצריך, די מאכזב והם יחזרו ויתפרו את החצאית שוב. אני פוגשת מספר גרמניות שהגיעו לקנות תלבושות מלוות בבחור תורכי. כולן ללא יוצא מן הכלל לא ממש רקדניות ולא שייכות לריקוד בחיבור אמיתי אם יורשה לי לומר, אלא לנשיות שזו מביאה. התורכי שמלווה אותן קולט את חבורת הבנות מייד ואני מקווה שלא ינסה לנצל אותן בהמשך ולספר להן סיפורים של "אני יעשה אותך מפורסמת".בערב שוב נוסעים לאוריינט האוס להופעה משותפת עם גולניהל, ולגאר וחוזר חלילה.
ההופעה שלי נדחית בינתיים לסוף השבוע בגאר.
בגאר אנחנו פוגשים רקדנית חדשה, במסדרונות מאחורי הקלעים כאמור. זה עתה סיימה להופיע. נראה שמנהל הגאר פועל למצוא מחליפה ראויה למורתי. היא מתבאסת והקווקזים אומרים לה שאין לה מה לדאוג. עבודת אגן יפה אך ידיים ויציבה וכל היתר על הפנים. הרקדנית גבוהה, שיער שחור והגיע בליווי מנהלה האישי. המורה שלי יוצאת להופיע שוב את אותה תוכנית שטחנה השבוע ולי נמאס כבר לראות. במקום זה אני מתיישבת עם הקווקזים ומראה להם במצלמת וידאו שלי את לילה בחאן.
הם מתפעלים קוראים וואהו, ועוד יותר שמחים כשהם שומעים שירים בערבית ."עראב, עראב צ'וק גוזל". בתרגום: ערבי, שוב אוטנטי, יפה מאוד. הם בוחנים כל תנועה ונצמדים לוידאו. הם שואלים איפה זה? ואני אומרת ב"תיאטרו" בתורכית תיאטרון.
עד שהמורה שלי מגיעה, טאהיר מלמד אותי להסתובב נכון. גם סיבובים קווקזים וגם רגילים. אני צריכה לעשות "נוקטא" לסמן נקודה על המראה (עיני בתורכית) או הוא מסמן לי להביט על פיו. כמה קשה...
על מנת ליצור פוקוס ושהראש לא יסתחרר. תוך כמה דקות כולנו מסתובבים מסוחררים בחדר ההלבשה. המורה שלי מגיעה והמומה מהמחזה. היא מצטרפת ומראה להם תנועות חדשות שיצרנו יחדיו. כל תנועה קוצרת תשואות של ברוואו ואת המילים את זה אנחנו לא יכולים לעשות.

אנחנו חוזרים הביתה ומוצאים את האמא של המורה שלי שתוייה לגמרי. כנראה ירדה על בקבוק "עראקי", הלא הוא עראק בתורכית. וורדה, היא אומרת, ג'יתי הון. (בואי לכאן, בערבית). הופעת בגאר היא שואלת. אני מנידה בראשי והיא אומרת שהבת שלה סתם מפסידה את העבודה בגאר. שזו עבודה של שנים ותמיד הפטרון של הגאר כיבד את כל המשפחה, נתן להם לחגוג שם ימי הולדת, אירח את המשפחה וכיבד אותם בארוחות פאר. היא מגהקת, ואז מתפקעת מצחוק. בואי, תריחי את הבושם שלי והיא מצמידה אותי אל צאוורה. ריח של בושם של שירותים אבל זה הטעם של התורכיות המבוגרות. אחרי דקה היא שוכחת שהרחתי כבר את הבושם ושוב דוחפת את האף שלי לתוך צאוורה. אח, אח יא וורדה, אנא בחיבק כתיר. (ורד , אני אוהבת אותך מאוד). תוך כדי היא שולחת אותי לרוקן מאפרה, להביא מים, לכבות איזה חשמל ועוד עבודות רס"ר למינהן. התורכיות מאוד אוהבת את הקטע הזה של פקודות ושליחויות. היא ממשיכה: בנתי, (הבת שלי) וכמאן אדה (וגם אדה הבת השנייה) כולו מניאק. (כולם מאניקים). היא מלכלכת חופשי על בנותיה ומצחוק מתגלגל היא עוברת לדמעות שליש ושואלת את אלוהים מה עשתה שמגיע לך ככה. תראי את אדה, האחות הצעירה, כבר מתאפרת יוצאת בלילה. רוקדת. אני מחבקת אותה והבכי שלה מתגבר. את לא יודעת, היא חוזרת שוב "כולו מניאק פי אל בית". כולם מניאקים בבית הזה. המורה שלי מגיעה, וכן בעלה שהוא סיפור בפני עצמו, האמא מנגבת את דימעותיה, וחוזרים לדבר כאילו כלום לא קרה. המורה שלי אומרת שוב היא שתתה אלכוהול שאסור לה ואחר כך היא צרכיה לממן את הניתוחים. (האם חולת סכרת).

יום שבת

אני משכימה קום ומוצאת את דודה קרג'ה נוחרת בסלון. היא עבדה עד שעות מאוחרות על החליפה הירוקה שהיא תופרת. קבעתי עם צ'צ'ק הרקדנית בכניסה של האוניברסיטה. אני עוצרת מונית ובתורכית עילגת מסבירה לאן לקחת אותי. בדרך אנחנו עוברים דרך השכונה הצוענית. הנהג מייד נועל את כל הדלתות שלא יחטפו לי את התיק. ריקוד צועני, הא? אני נזכרת. כמה השקעתי בחודשים האחרונים לפתח אצלי את הזאנר הזה ולכבד את התרבות הזו. והנה אנחנו נועלים את הדלתות מפני הצוענים הרעים.
גם קפה סטודנטיאלי ואוכלת מנת "בורק" הלא הוא הבורקס התורכי המשובח. המלצר לא מבין אותי כשאני מבקשת חשבון. היסאב בתורכית, וחיסאב בערבית. אני בטעות אומרת חיסאב וסטודנט צעיר לקולנוע נחלץ לעזרתי. בדרך עוד אני מספיקה לקנות קצת אקססוריס. האוניברסיטה שוכנת על גדות הבוספורוס ומראה מרהיב נפרס משטחיה. דייגים, אוניות. התורכים זה בכלל עם שאוהב לדוג. בימי ראשון אפשר למצוא את העם על הגשרים של הבוספורוס עם דלי וחכה וכולם מנסים לשלות משהו מן הים. תחביב לאומי. גם אבי שהוא ממוצא תורכי כזה.
אני מצטרפת אל צ'צ'ק ובמהירות הבזק אנחנו עושות את המדרגות מטה לכיוון הסטודיו. התלמידות כבר מחכות. היא מתנצלת ארוכות, ומספרת שהביאה איתה הפתעה. היא מציגה אותי כרקדנית מישראל. חשוב לה מאוד שאראה את תלמידותיה המובחרות. היא מזעיקה את הפרופסור לכימיה שרוקדת בחוג שלה והיא מצטרפת. הסטודיו גם הוא לא ממוזג, רצפת עץ ומראות. אני זוכה לקבלת פנים חמה מאוד ועושה היכרות עם התלמידות. רובן ככולן מבוגרות, מלבד בחורה צעירה שעלתה מרוסיה ומיייד סיפרה לי שהיא יהודיה. זיינה, אישה כבת 40 אשת עסקים. הכיתה מונה כ- 7 במספר.
צ'צ'ק בעלת יציבה נהדרת של רקדנית בלט. הלימוד שלה מסודר ומוסבר היטב. משך השיעור הוא שעתייים עם הפסקה של 5 דקות. לומדים שימי שלושת רבעי, שמיניות, סיבובים, עבודת אגן, כמה תנועות סוס בלאדי למרות שעליה זה לא נראה כך, גמלים וכמובן גמל הפוך שהתורכיות אוהבות את זה מאוד. עיגולים תוך כדי סיבוב עצמי. כאן, אני הדגמתי לתלמידותיה כמה ורסיות נוספות. לטוויסט הם קוראות מכונת כביסה. מאיה זה מאיה בכל העולם. צ'צ'ק מבקשת לדבר באנגלית למעני. כולן מסכימות. למרות שלדעתי לא כולן מבינות אך אולי התביישו להגיד או למען כבוד האורח. יש תנועות שהתורכיות לא עושות בכלל, כגון שמיניה בהליכה הצידה עם שימי מה שכל כך מקובל ושכיח כאן בארץ.היה שיעור לא קל בכלל, למרות שעם רוב התנועות התורכיות אני מיודדת כבר מספר שנים. צ'צק בעלת יכולת מרשימה של פירוק תנועות, מאוד חזקה בגוף. המוסיקה היא ערבית, וכן גרסאות שונות של דאנס תורכי. אני מגיעה למסקנה כי מצאתי את המורה הנכונה. ויותר מזה: אופציה הרבה יותר טובה לתלמידות מהארץ. צ'צ'ק מלמדת את הקבוצה סאגאת ויש הרבה מה ללמוד ממנה.
היא מתחילה בצורה הבסיסית ביותר, מלמדת ללכת עם הסאגאת ומאפשרת קורדינציה. הצורה בה העבירה את הלימוד לא נראה קשה או מפחיד בכלל. אפילו ידידותי הייתי אומרת. אני מקבלת מהן סאגאת במתנה ותיק לנשיאה של הסאגאת.(התורכיות קוראות לסאגאת "זיל" ואין לא מכירות את המילה סאגאת בכלל- מצלתיים). בסוף השיעור אני פונה אליה: את זוכרת שאמרת לי, כשתוכנית לא מתממשת לך, אז יתכן שאלוהים מתכנן לך תוכנית טובה יותר? אז, תודה שהגעת. וקיבלתי משהו יותר טוב באמת.


עכשיו הגיע הזמן לתת פוש לכל עניין הסדנא. המורה שתלמד זה הדבר החשוב ביותר. אנחנו שמות את פעמינו לסטודיו שהתכוונתי לשכור, למרות שהם לא עונים כל היום. לפני זה אנחנו קופצים למעצב התלבושות על מנת שאוכל לראות את החצאית המתוקנת שתפרו לי. בחנות אנחנו פוגשים את סלינה מגרמניה, שנראת כמו עקרת בית בלונדינית. היא הביאה את הקבוצה שלה לאיסטנבול, היו באוריינט, והיא העבירה להם סדנאות יחד עם מתופף שהטיסה במיוחד מאיטליה. סלינה מתרשמת מאוד מהחליפה שתפרו לי ומהצבע שלה. חליפה שמאוד מתאימה לקיץ. התיקונים נעשו כמו שצריך.
סלינה בעצמה קנתה מספר תלבושות. אנחנו מחליפות אי מיילים. היא רוצה להגיע לארץ אך המצב הבטחוני שלנו לא מאפשר זאת. היא מתעניינת ברקדניות הישראליות, שואלת שאלות על טיבן ואיכותן ומתפלא לשמוע שתחת כל עץ רענן יש היום שיעורים של ריקודי בטן בארץ.

מגיעים לסטודיו. אף אחד לא נמצא כי זה יום שבת ומחר יום ראשון שהוא יום מנוחה.
אני מתעקשת עם בעל המקום, שייתן לי את הטלפון הפרטי של המנהלת מכיוון שאני חוזרת לישראל ואני חייבת לסכם דברים עד צאתי. הוא מתקשר אליה, אנחנו מדברות. בהתחלה היא מציעה מחיר מופקע ולאט מתרככת ומורידה את המחיר בחצי. אני משאירה את פרטיי, כדי שישלחו חוזה ובעיני צ'צ'ק הסטודיו מוצא חן מאוד מאוד. בעצם בעיני מי לא. זה סטודיו קופלקס יותר נכון ברמה עולמית.
אנחנו גם קופצות למלון גולדן אייג לראות את החדר שהציעו לי כסטודיו. צ'צ'ק מסרבת בתוקף. יש שטיחים אין מראה, לא רוצה בקיצור.

צ'צ'ק עוזבת לביתה, לא לפני שאנחנו מגלות ליד המלון חנות לאיפור מקצועי לבמה. הם כמעט סוגרים אבל לקחתי כרטיס ביקור לפעם הבאה.
אני הולכת ברגל לקורטולוש. כבר מכירה את הדרך בעל פה. אני עוצרת במסעדה האהובה עלי ששם מכינים קופתא (כבב ), אורז (פילאוו בתורכית) ווישנה סויו (מיץ דובדבנים המשקה הלאומי של תורכיה). בבית כבר מחכים לי, איפה היית דאגנו. מה זה נעלמת כל היום?
המורה שלי מציעה שאחרי ההופעה שלה נלך לראות סרט בקולנוע. אני מבקשת ממנה שתזמין את טאהיר לבוא איתנו. ברמז קל. אין בעיה היא אומרת, תקני לי שוקולד ואני אזמין...
הלילה יש הופעות בשני "סלונים". סלון הוא כינוי לאולם בו מופיעים האומנים. מכיוון שיש הרבה תיירים, נערכות שתי הופעות במקביל. הקווקזים מתזזים בין סלון אחד למשנהו ובסוף ההופעה הצעיר מבינהם חוזר מעולף לגמרי. דפיקות הלב שלו לא סדירות, והזקן אמג'ה מגיע אליו עם ערכת לחץ דם ומכשיר שבודק דופק כמו רופאים. ד"ר אמג'ה אני קוראת לו, והוא ברצינות רבה מגלה שהלחץ דם של המטופל שלא ירד נמוך מאוד.
אחרי כמה חפיסות שוקולד ולפני ההופעה שלה המורה שלי מספרת לטאהיר שאנחנו הולכים עם וורדה היום לסרט. שני קווקזים מצטרפים אלינו: הצעיר, וטאהיר.

אטילר, איסטנבול

בית הקולנוע נמצא באיזור אטילר באיסטנבול. לא רחוק ממנו הוא הקניון הגדול בתורכיה שנקרא "אכמרז". (מרכז). לקולנוע מצטרפות חמולה של בנות: גולניהל, אחותה, המורה שלי ואדה הרקדנית הצעירה. בדרך המורה שלי מבקשת שנקנה לה שוקולד והקווקזים משלמים. כך גם אנחנו קוראים להם במכונית ומתברר שהם די רגילים לכינוי זה, ומתגלגלים מצחוק.
בית הקולנוע נמצא במיני קניון. חנות אקססוריס מייד צדה את עיני.
(תכשיטים נוצצים). הם גוררים אותי משם כדי שנספיק את הסרט. בדרך אנחנו עוד מאביסים פופקורן, קולה, עוד שוקולדים והפעם האחות אדה הצעירה צריכה לשלם על כולם. לא נורא, אומרת המורה שלי היא עובדת שתשלם. הן בוחרות סרט שנקרא היום שאחרי. לא יודעת אם הגיע לארץ עדיין. סרט די בנאלי אך הבנות נהנות ממנו, כמעט כולן מלבדי ומלבד גולניהל. אולם קולנוע, זה אולם קולנוע נראה אותו דבר כמו בארץ. בסוף הסרט פופקורן בכל מקום, ניירות שוקולד, פחיות קוקה קולה והרבה עבודה למנקים. אנחנו מורידים את הקוקוזים בקורטולוש שנפגשים בול עם כמה "אוחצ'ות", גברים שנראים כמו נשים. הצעיר ממשיך לדיסקוטק, טאהיר חוזר הביתה. מחר אני מופיעה בגאר. המורה שלי מתעקשת שאני אלבש תלבושת שלה, כי לטעמה החליפה שאני לובשת היא מדי פרובוקטיבית. הטעם שלה מאוד השתנה והיא אוהבת כל מה שצנוע וחסוד מאוד. אני לא מסכימה, ונשארת עם החליפה הוורודה.


יום ראשון

יום ראשון הוא כאמור יום שבת של התורכים. כולם בבית. אדה הצעירה מנהלת אורח חיים משינה להופעה ולמסיבת דיסקוטק. אני והמורה שלי ביום זה עובדות בצורה רצינית קצת יותר, על סולו תופים חדש המאופיין בהרבה מאוד תנועות מהז'אנר התורכי הכוללות את השבירות המפורסמות שבהן התחילו לחכות אותי בארץ, במיוחד אסי כשהוא מחכה רקדניות. היא ממציאה כמה תנועות מסובכות ויפות להפליא שנראות כמו ברייקדאנס. אנחנו מתעכבות עליהם לא מעט. יש גם אורחים ביום ראשון: אם ובתה חברות של האמא של המורה שלי. האורחת נעימת הליכות, פשוטה, לבושה מוקפד אך צנוע, מתלהבת מכך שאנחנו רוקדות באיזה שלב מצטרפת אלינו ומתחילה לחולל. אצל התורכים כמו המצריים זה הריקוד של העם. כשרוקדים אז רוקדים ריקודי בטן. כולם. האמא התורכיה המבוגרת רותמת את האורחת שלה גם היא לבישולים. הם מכינות סוטלץ' לכולם. פודינג אורז תורכי.

כאן נתייחס קצת לתפקיד הגבר במשפחה התורכית.
כאן נתייחס קצת לתפקיד הגבר במשפחה התורכית.
את מי שקצת פיספסתי בסיפור הפעם הוא בעלה של המורה שלי. ייתכן מהסיבה שהפעם היה פחות פעיל. פעמים רבות שהייתי שם נוכחתו היתה הרבה יותר מאסיבית. הפעם הוא הסתגר יותר בחדר ויצא רק כדי למלא כוסית בקארדי. הוא נולד בקפריסין של החלק התורכי. קפריסין מחולקת לשתי מושבות האחת מהן תורכית. בגיל צעיר מאוד היגר לאנגליה והוא דובר אנגלית שוטפת במבטא אנגלי לכל דבר. יש לו כמה בנות שפזורות ברחבי העולם, הצעירה מבינהם יפיפיה המתגוררת עם אמה באנגליה. שנה שעברה פגשתי אותה ובילינו יחד לא מעט. תמיד שאנחנו חוזרים אחרי הגאר, המורה שלי עוצרת בפיצוצייה השכונתית, פותחת את החלון של הרכב ובעל החנות מגיעה עד אליה, ככה זה בתורכיה, ומביא לה בקבוק בקארדי בשבילו. כמובן היא משלמת. בעלה מספר כי הוא עוסק ביבוא בגדים למיניהם וסחר חוץ. הוא לא מחוייב לעשות שום דבר בבית, עד הרמה של להוריד צלחת מהשולחן. רק שנחה על דודה קרג'ה המוד או על אמא של מורתי הן שולחות אותו למשימות של "לך תביא, לך תחזיר". במקרים האלה הוא נוהג בהן בכבוד ועושה את המוטל עליו. גם הוא כמו רקדניות בטן, חי בלילה וישן ביום. מראו לא אופייני למראה תורכים: שיער ארוך, לאחרונה נעשה לבן אזור בקוקו. עיניים כחולות והוא מלא. כשהמורה שלי צריכה להתייעץ באיזה שהוא עניין, אז קודם היא עוברת את דודה קראג'ה ואחר כך בעלה הוא כתף ונותן עצות. הוא לא מתערב בעניין החזרה שלה לאיסלאם, שייעשו מה שהן רוצות כל עוד זה בבית. אם תתחיל ללכת עם רעלה? אני שואלת. אז אני לא נשאר פה יום אחד, הוא אומר. הוא תמיד מפרגן לישראל, שונא קיצוניות מכל סוג שהיא. אני תמיד זוכה לקבלת פנים מאוד חמה ולבבית ממנו. בסך הכל הוא אדם נעים, שראה עולם ומנהגיו. יחסו לריקוד מזרחי הוא מפרגן והוא אינו שמרני כמו התורכים: "שזו לא תהיה הבת שלי, או אשתי חס וחלילה". מדי פעם שליבו טוב ביין הוא אפילו פוצח בסדרות של גמל הפוך כמובן בעיוותים רבים. תנועה אופיינית של המורה שלי ושל רקדניות תורכיות, בפרט. הוא מקרקר לא מעט על כל ההערות שהמורה שלי נותנת לי עד הדיוק של הזוית של הידיים. הוא רואה בזה קטנוניות לשמה. המורה שלי שואלת האם אני מעוניינת לחיות עם גבר תורכי, ומזהירה כי בהתחלה הם יכולים להתלהב מהיותך רקדנית אבל אח"כ הם יבקשו ממך להפסיק. לא במקרה של בעלה, שהיה מגיעה כל ערב לראות אותה מופיעה כי הוא תושב חוץ. עד אשר ביקש את ידה ומאז הם חיים "באושר ובעושר" עד עצם היום הזה. כשהיא אומרת לי שעוד חודשיים (זמנים אצלה זה בכלל דבר מעניין) היא תחזור לאיסלאם ותפרוש מן הריקודים אני שואלת אותה מניין הפרנסה. היא אומרת שבעלה יפרנס את הבית. איך הוא מתסדר עם כל החמולה הזאת בבית? ועם כל הנשים הזקנות שמתערבות במהלך התקין של הבית? זה בכלל סיפור בפני עצמו. כמובן שהוא לא סובל לא את האם המבוגרת, ולא את תזה קרג'ה. יום אחד, בשעת לילה מאוחרת, באחד המנצ'יס שלו או ארוחות הלילה המאוחרות אנחנו ישובים על השולחן ותזה קרג'ה תופרת את החליפה ממול בספה. כשהיא לא מתסכלת הוא עושה לה פרצופים ונובח בקול לסמן לי שהיא כמו כלב רוטווילר. אני משתדלת לא להקרע מצחוק, כדי שהמורה שלי לא תבחין שאני באותה דיעה איתו וכי אני משתפת פעולה עם בעלה בעניין כל הדודות. הוא שואל אותי, בתור אנין טעם שהיה יושב קבוע במסעדה של יהודים אנגלים, מהו התבשיל שנקרא בשר מלוח. זה התבשיל האהוב עליו ביותר. אני מסבירה לו שהמטבח אצלנו בבית הוא מזרחי כמו בתורכיה וכנראה זהו מאכל של בני עדות אשכנז ואני לא מכירה אותו. נו, ביררת מזה התבשיל הזה"? הוא אומר. אולי אתם קוראי הפורום יכולים לפתור את התעלומה. דמות נוספת שלא הרמתי אליה טלפון אחד אפילו הביקור הזה היא הרקדנית סמה ילדיס. היא לא מבין האוהדות של בעלה של המורה שלי, ודעתה שהמורה שלי עצרה את הקריירה שלה כאשר התחתנה והביאה ילד.

סמה ילדיס, כוכב הריקוד

ילדיס בתורכית זה כוכב. סמה ילדיס כוכב הריקוד בשמי בתורכיה. הרבה רקדניות תורכיות מאמצות שמות או מקבלות שם במה. שמה של מורתי האמיתי הוא "הברו". גם ניסרין טופקאפי רקדנית מפורסמת מאוד בתורכיה הוא שם במה. סמה ילדיס, היא רקדנית מהדור הישן ופרשה לפני מספר שנים. סמה אבלא, או סמה אוגה, כך פונות אליה הרקדניות החדשות (סמה גברת, סמה מורה) וכשהיא מסתובבת איתי בשנה שעברה ברחובותיה הסואנים של איסטנבול ולופתת את זרועי כמו צבת, השבים והעוברים המכירים אותה לוקחים את ידה לנשק. גם גברים. כבוד של כוכבת. סמה רזה, בעלת שיער עורב עד הפופו (ישבנים בתורכית וסמה אוהבת להגיד את המילה הזאת הרבה). עיניים שחורות. בת לאב ממוצא יגוסלבי ואם תורכיה. התחילה לרקוד בעקבות השפעה של סרטים עם קטעי ריקוד שראתה. רוקדת גם ריקוד צועני. (ראו באתר שלי יש לינק לאתר של סמה ילדיס וכן היא שמה לינק לאתר שלי).
לסמה שני בתים בבעלותה. היא מתגוררת קרוב מאוד למעצבת התלבושות הידועה בלה. בבית יש לה סטודיו קטן עם מראות. היא מתגוררת בגפה ואין לה ילדים. הילדים שלה, הן תלמידות המגיעות אליה לשיעורים פרטיים ומתגוררות אצלה לעיתים חודשים רובן מיפן, קוריאה ועוד. היא נשאה בעבר לגבר בלגי בעת שהוזמנה להופיע ולהעביר סדנאות בבלגיה. היא נשארה בבלגיה קרוב לשש שנים התגרשה וחזרה לאיסטנבול. רקדנית תורכיה בגיל פרישה 53 בערך לא מופיעה יותר. יש הפורשות אפילו קודם. בדר"כ רק אז הן עוברות לפרק חדש של חייהן והוא ההוראה. הריקוד התורכי מבקש הרבה וירטואוזיות הרבה כושר ומאמץ גופני. כך שאת ההופעות הן משאירות לצעירות. כל רקדנית שמבקשת להופיע בתורכיה מתדפקת על דלתה של סמה ילדיס. סמה ידועה כפותחת שערים ודלתות לעולם הבידור, ומעודכנת לרוב מפי בעלי המועדונים מי מחפש רקדנית ואיפה. למרות שהיא לא מופיעה יותר, בגאר, בסולטנה (מועדון אחר) ועוד מספר מקומות היא נוהגת לבוא ולצפות בהופעות מדי פעם. לעיתים זה הבילוי היחידי שלה. היא לא משלמת בכניסה למועדונים האלה ופותחים לה מייד שולחן. חברה טובה מאוד שלה היא פרניסס באנו שפרשה לפני מספר שנים. פרינסס באנו, גם הוא כינוי היתה מפורסמת מאוד בתורכיה ובעולם. היא נודעה גם בשל יופיה והתמונה הפרובוקטיבית בה הצטלמה. לתמונה הזו יש במקומות מסויימים זכויות יוצרים באינטרנט וניתן להוריד אותה רק בתשלום. (אפשר לצפות בתמונה זו בכתבה אחרת בפורום בעמודים הקודמים, בנושא מי הן הרקדניות התורכיות?).
סמה עורכת מוסיקה לרקדניות בביתה, לא בתשלום אלא כעזרה. באוגוסט אשתקד כשהייתי אצלה הגיעה לביתה רקדנית בסביבות גיל 37 מלווה בחברה. אינני זוכרת את שם הרקדנית אך מתברר שבשיא הקריירה של האישה הזו היא חיה בישראל והיתה מופיעה ביפו בזורבה או בקרוואן. אז הכירה בחור מהלהקה ממוצא תורכי הם נישאו חזרו לתורכיה והוא ביקש שתפסיק לרקוד. עכשיו היא חוזרת לסמה, מבקשת ממנה לחזור לעבוד. סמה אומרת לי: איך אני יכולה למצוא לה עבודה? מה הידיעות שלה היום? בטח כבר כמה שנים טובות לא רקדה. אולי אני אשלח אותה שתלמד.
סמה נחמדה עד אשר היא מחליטה להתהפך עלייך. וזה קורה לה לא מעט ועם הרבה אנשים. גם היא אלכוהליסטית "אנונימית". אוהבת לשתות הרבה ערק. גם לי קרה תקרית דיפלומטית איתה כשפגשתי אותה במועדון סולטנה יחד עם המורה שלי. היא נעלבה שלא הזמנו אותה לבוא יחד איתנו. פגשתי שם עו"ד אמריקאי יהודי שבדיוק חזר מהארץ היה בגפו ונבחר להעלות לבמה כסולטן. הלבישו אותו ומצאו לו אישה. צילמתי אותו בתור מחווה כי לא היה משיהוא אחר שיעשה זאת. בלי שביקש. מורתי עזבה את השולחן להופעה בגאר והוא הצטרף אלי לישיבה משותפת. אח"כ שמורתי חזרה העניין התמים הזה, אחוות יהודים באשר הם, הפכה לרכילות סוערת וביקורת על התנהגותי על כך שאני מזמינה גברים שאני לא מכירה לשבת איתי בשולחן. כמובן, שלא היה בזה בשר בכל הסיפור הזה ושאותו בישלה סמה ילדיס. היא רקחה סיפור שהמרכיבים שלו הם קנאה שאני לא לוקחת שיעורים אצלה, הרבה אלכוהול ושוב על כך שלא אמרתי לה שאנחנו הולכים לבלות בסולטנה.
שעות ארוכות לקח לי להסביר למורה שלי אחר כך שיהודים בניגוד לתורכים מתחברים אחד עם השני או מדברים אדם עם רעהו במיוחד במקומות זרים.
גם ליורם ששלחתי אותו לתת לה מוסיקה חדשה, היא הזמינה לצאת לסולטנה. ושם הוא דיבר עם רקדנית צעירה ואז היא צרחה עליו שהיא תספר אותו ל"גול" (שמי בתורכית, ורד). מאז הוא לא רוצה לראות אותה יותר. בביקור הזה היה יותר מדי עומס מכדי להעמיס שוב סיפורים עם סמה ילדיס. וויתרתי. בטח שמעה שהגעתי ונעלבה עוד יותר שלא הרמתי טלפון ויצרתי קשר. מה לעשות. מאעלייש...

הנה זהו היום האחרון לשהותי בתורכיה. אני נכנסת לאמטיה התורכית ושופכת עלי מים מהדלי, מתאפרת ומתכוננת להופעתי בגאר היום בערב. צפויים הרבה מאוד אנשים כי זה יום ראשון וההופעות יתקיימו בשני ה"סלונים" (כאמור אולמות) במקביל. מטעינים את המצלמת וידאו שלי על מנת לתעד, אורזת את החליפה, איפור, מוסיקה וקדימה לדרך.

מגיעים לגאר. טאהיר מוביל אותי ביד ומראה לי שאני רשומה בסידור עבודה ואת השעה בה אני מופיעה. אני מופיעה בסלון הגדול כרקדנית שלישית. אחרי הקווקזים ואחריהם המורה שלי ובסוף אשוק משוק.
איזו התרגשות! תפסתי מקום מכובד למעלה בסדר המופיעים.
הסלון, האולם יותר נכון מלא בכ400 איש ואישה רובם תיירים מיוון, יפן, ארצות הברית ועוד. הבמה עגולה ומגיעים אליה מתוך שביל שגם אותו הקהל רואה. המורה שלי יורדת להופיע בינתיים בסלון הקטן. מעלים אותה על מנוף שמחוברת אליו סלסלה עם פרחים, כמו פיפי עבדו. היא מתיישבת, המנוף עולה וכשוילונות נפתחים מורידים שוב את המנוף, הקהל רואה אותה שוכבת על זר פרחים בנונשלאנטיות.
במקביל אמג'ה הסדרן עבודה הזקן קורא לי ולקווקזים להתכונן ולרדת לבמה של הסלון הגדול.
על מנת להגיע אל מאחורי הקלעים של הסלון הגדול צריך לעבור דרך המטבח. אמג'ה מתפלץ כשאני חולצת נעליים בשל הדרך שעלינו לעבור. אני מכסה את עצמי בצעיף לעומת הרקדניות הקבועות שיש להן חלוק רחצה ונעלי בית ואיתם הן עושות את הדרך עד לבמה. אני חוזרת ונועלת את הנעליים אחרת אמג'ה לא נותן לי לרדת. תאמאם, תאמאם, אני אומרת לו בתורכית (בסדר, בסדר).
הקווקזים מבסוטים לעללא. כולנו יורדים במדרגות התלולות, עושים את המסדרונות אל כיוון המטבח, דורכים על שלוליות מים ומשם אל מאחורי הוילון של הבמה. המורה שלי שכחה לתת את הדיסק של המוסיקה שלי. הדי. גיי נלחץ. חשבתי שתעשה את זה עבורי. כך ציפיתי לפחות. הרי אני לא דוברת את שפתם. בקיצור כולם בלחץ מה עושים עכשיו איך מוצאים את המוסיקה שאני רוקדת. הולכים לקרוא לה אך היא מופיעה בסלון השני. הדיסקים שלי אצלה. איזה ברוך. אך לבסוף נמצא פתרון. הרי אנחנו רוקדות על אותן שירים. הם העלו תוכנית שלה מעמדת הדי.גיי ועד לרגע בו התנגנה המוסיקה לא ידעתי על איזה מבין המוסיקות המשותפות אני עומדת לרקוד. זה היה מאוד מאוד מלחיץ אבל החלטתי לזרום עם כל מה שיהיה. בסוף אלו היו השירים אותם תיכננתי לרקוד ממילא. מנהל הגאר אפילו לא זיהה את הכוריאוגרפיות. טוב, ביצעתי אותן עם שינויים רבים ועם הרבה הומור מה שאין אצל המורה שלי בכלל.
הקהל ישב מרותק, וכך גם הקווקזים שצפו בי מאחורי הקלעים. היה מעייף וקשה לרקוד על במה שהיא עגולה. די מוזר. במיוחד בסיבובים לא היה לי מושג באיזה כיוון אני ינחת בסוף הסיבוב. את הקהל רואים מכל כיוון בבמה העגולה. כך שלעיתים הייתי מסיימת ריקוד בצד אחד של הבמה ולעיתים בכיוון השני לגמרי... בכל קטע דרמטי או בעל קושי מורכב ביצועי הקהל מחא כפיים. אחרי שהופענו המורה שלי אמרה למנהל הגאר ש"וורדה מתכוונת לגור באיסטנבול" (חצי על דעת עצמה) והוא הבין מייד ואמר שאני יכולה לעבוד שם בגאר ממחר. היא מבקשת ממני למצוא אותו באולם ולדבר איתו על זה יותר מאוחר.
אני לא עושה כן. מה לגור בתורכיה? הרבה הרבה זמן? צריך לחשוב על זה לא ברגל אחת.
אני מחכה לקווקזים שיסיימו את ההופעה וביחד אנחנו חוזרים לחדרי האומנים. המורה שלי שוב עולה לרקוד הפעם בסלון השני. מנוף בצורת ירח הפעם, מוריד אותה אל הבמה.
אני מספרת לקווקזים שאני חוזרת מחר לישראל ואגיע שוב עם הקבוצה מהארץ בעוד חודש. יום לפני זה בורהאן מתחתן. המורה שלי מציעה שאגיע קודם וביחד נופיע בחתונה שלו.
הקווקזים מציעים בילוי משותף ומציעים למורה שלי שתחזור בגפה והם יחזירו אותי לביתה מאוחר יותר. היא חוזרת ואני מלווה בשלושה קווקזים יורדים לשבת בסלון הגדול סביב שולחן ולצפות בהופעה של זמרת ששרה ביוונית ובתורכית. הזמרת היא אורחת מיוחדת שהזמינו אותה בתור אקסטרא שואו. היא בלונדינית מחומצנת שיער ארוך. לבושה במיני ונעלי עקב גבוהות. היא רוקדת ושרה עם להקה המנגנת עבורה. הרבה מהשירים היו במקצבים תורכיים, וכן רומן דונייבי (בתורכית צוענים רומנים).
בסוף המתופף שלה נותן סולו דרבוקה כמו אחד שנולד במצריים. פארות, מסמודי, מקסום ואילתורים מההממים. היא קושרת למותניה צעיף אגן מרשרש ופותחת בריקודי בטן סוערים. בחלק מהקטעים שרקדה היה נראה שחטפה פרקינסון במקום לעשות שימי. הקווקזים אומרים צוק גוזל (יפה מאוד) ואני שואלת על מה. הם עונים המתופף כמובן. ההופעה מסתיימת זה היה ההדרן. מנהל הגאר עובר והקווקזים מתקפלים מתחת לשולחן שלא יראה אותם חוגגים כך עם הבירות. מנהל הגאר, לא יודע את שמותיהם של האנשים בלהקה הקווקזית למרות שהם עובדים שם מידי ערב זה מספר שנים. עם המורה שלי זה אחרת. לה יש כניסה חופשית וארוחות און דה האוס מתי שרק תרצה. לה ולאורחיה. אני מתקשרת איתם באמצעות מילון תורכי אנגלי. איזה תיק.
אני מסמנת בשפת הסימנים, שטוב בילינו וזה זמן לחזור הבייתה. לא היה צריך לומר הרבה כדאי שיבינו זאת. נראה שכולם היו סחוטים ועייפים מההופעות היום.



יום שני ואחרון, אצל טאהיר, מאלטאפה איסטנבול

בעיני התורכים שחיים בצד האירופאי מאלטאפה נחשבת מאוד רחוקה. צריך לחצות את הבוספורוס עם אונייה ולעלות על דולמוש (אוטובוס קטן כמו קו 4 או 5 בתל אביב) וליסוע במשך כשעה.
מאלטאפה עיר מגורים ענקית, נמצאת בצד האסיתי היא אחרי קדיקוי, אחרי בוסאנג'י שם מתוגררת צצ'ק המורה החדשה שלנו, ורק אחרי זה מגיעים אל העיר.
טאהיר הרקן הקווקזי הוא בן זקונים של משפחה רחבה. ההורים עזבו את איסטנבול וכל האחיות נישאו ויש להן ילדים.
למחייתו הוא רוקד ועובד בגאר כפי שאתם יודעים, מפרק ומרכיב מחשבים לבד מתוך לימוד עצמי וכן תופר את בגדיהם של הלהקה הקווקזית שלו. עוד למחייתו הוא עוסק בהרכבות של ברזל. בכניסה לבית תורכי מייד חולצים נעליים. בכל בית יש מתקן מיוחד לאחסנת הנעליים של הדיירים ושל האורחים.
הבית נראה כמו בית ערבי מהסרטים של יום שישי. על הקירות תלויות תמונות של המשפחה, אחים אחיות אבא ואמא ונכדים. כשהיו צעירים ויפים!
אני מקבלת הסבר על כל אחד. איזה נכד שייך לאיזו אחות. כל הריהוט הוא ענתיקה, אך לא מהסוג של עץ כבד אלא יותר מהסוג של העיר העתיקה בירושלים. הצבעים, הסידור, השטיחים של האיילים התלויים על הקירות...נכנסים לחדר של טאהיר ומה אני אגיד לכם מצא סיר את המכסה שלו. מייד בכניסה מדף שלם עם ספריית וידאו ענקית. מי שמכיר אותי יודע איזה אוסף של קלטות וידאו של ריקודים יש ברשותי. כטיפוס רגיש מאוד לקלטות וידאו באשר הם, אני שואלת מה אלו. אה, ריקוד קווקזי הוא אומר ומתנצל. נו, אני עונה לי יש יותר של אוריינטל דאנס. אה, אה זה לא הסוף ופותח עוד ארון שלם של קלטות וידאו. אנחנו צופים בדי.וי.די של לורד אוף דה דאנס. אחר כך בלהקה הקווקזית הטובה בעולם. ריקוד מהמם. השיחה בינינו מתקיימת בזכות מילון דיגיטלי. המילון מתרגם, ובלחיצה אחת על הרמקול המילון מקריא את אופן ההיגוי בתורכית, כדי שאלמד. מההתנהלות של טאהיר בשיחה איתי לא ידעתי להצביע האם הוא מתנהג לפי קודי התנהגות של גברים תורכיים (הרבה כבוד, נימוס דרך ארץ) או שהוא כזה. האם הוא ביישן? ואלו גם לא דברים שאפשר לשאול ולברר כי אין לי את השפה להבין. או שהזהירות אותה הוא מפגין היא כלפי הזר? או מפחד מפני המורה שלי, שכן היא תמיד אומרת שאם מישהוא יעשה לי משהו אז יש לו עסק איתה.ואיך שהיא אומרת את זה באנגלית: אפטר, אי קיל, יעני אחרי זה אני הורגת את מי שעושה לך בעיות. השעון מראה שהגיע זמן לזוז. זה יקח לפחות עוד שעתיים להגיע לאיסטנבול עם הפקקים והדרך הארוכה. אנחנו מחליפים אי מיילים, טלפונים וכד'. הג'נטלמן חוזר יחד איתי לאיסטנבול.
הציפורים מצייצות, בעצם לא, שוב יורד גשם זלעפות. לא לקחנו מטריה ואנחנו מגיעים לדולמוש שייקח אותנו עד הנקודה בה חוצים את הבוספורוס רטובים מכף רגל ועד ראש. כמגיעים לאיזור האוניות המעבירות את הנוסעים לצד האירופאי אני רוצה לחצות עם האונייה וטאהיר מציע שניקח דולמוש. מה מציע, גברים תורכים הם אומרים את המילה האחרונה. זה לא יום מתאים לאונייה. נקודה.
(אני מקצינה קצת נא להרגע כל הפמניסטיות). אמא שלי, לדוגמא יודעת להתסדר עם זה מצויין. למדה.
אבי ממוצא תורכי תמיד אומר את המילה האחרונה, רק שהיא אומרת לו קודם מה המילה שצריך להגיד. ככה כולם מרוצים ואין בעיה. בדרך הוא שואל אם אני רוצה שייקנה לי שוקולד, הוא בטח חושב שאני גם איזה סוג של המורה שלי. אנחנו מצטרפים לעוד תורכים שממלאים יחד דולמוש קטן ונוסעים לכיוון טקסים. כך לפחות הנהג אומר, אך לבסוף מתברר שתחנת העצירה שלו היא בכלל נישנתשא.
טאהיר מסמן לי שהוא לא יודע איך מגיעים מנישנתשא. מה לעשות? הוא שואל. אני אומרת לו: יוק, זור
זאת אומרת: אין שום בעיה. עכשיו אני חושבת כמה זה היה חכם לשאול את המורה לתורכית שלנו, מארגון עולי תורכיה, הגב' לילה אגלמז איך אומרים יש בעיה ואין בעיה. בכלל, תודה לך ליילה והשיעורים בתורכית אכן מוכיחים את עצמם. אני מראה את הדרך. הוא לא מאמין שזה אפשרי ושאני מתמצאת יותר טוב ממנו. אך ככה זה בתורכיה. מכיוון שהיא כל כך גדולה, תורכים מאיזור אחד לא מכירים איזור אחר. זה לא כמו אצלינו שאנחנו מכירים את הצפון, כבישים, רחובות תל אביב או ירושלים. מי שלא גר באיזור מסויים לא יודע לחלוטין איך האיזור נראה ובטח לא מתמצא בו. טאהיר מתפלא מאוד על כך שאני מזהה את הדרך. מובילה אותו ברחובות, דרך כל חנויות האקססוריס (מילה שאני ואורית אימצנו אחרי ביקורנו בקהיר שפירושה אביזרי קישוט לבגדי הריקוד) שבהם אני אוהבת לבלות, מגלה איזור חדש של בדים מדהימים לחליפות. בדרך גוררת אותו לעוד חנות של נצנצים וחגורות.
ככה זה שמסתובבים עם נשים, ועוד רקדניות בטן. אחרי מסע כומתה המפרך שעשיתי לו, ביניהם כמה אילתורים למציאת הכיוון שכולם התגלו כנכונים ביותר, אנחנו עוצרים במסעדת הפועלים האהובה עלי ביותר קרוב לבית של המורה שלי. הם כבר מכירים אותי ושואלים: כופתא? קציצות בשר טחון על האש המוגשות על מצע חריסה אדומה ופלפלים חריפים ירוקים. יחד עם פילאו, אורז, פודינג, מיץ דובדבנים התורכי המיוחד. טאהיר בא לתרגם ולעזור, אך הטבחים מסמנים לו שהם כבר מכירים אותי ויודעים בדיוק מה אני רוצה. הוא מחייך ומבסוט מההיכרות הרצינית שלי עם איסטנבול. לא שיער לעצמו שזה עד כדי כך. אוטוטו מגיע רגע הפרידה, וכבר מרגישים את זה באוויר. האווירה נעשית כבדה יותר, אבל שומרים על חיוכים. טאהיר לוקח את המילון ומצביע על מילה תורכית שתרגומה לאנגלית הוא לונגינג. זאת אומרת אני אתגעגע. אני מחזירה ואומרת שגם אני. הוא שואל: איפה יותר טוב בתורכיה, או בישראל? ואני עונה שכל חיי הייתי בישראל. בתורכיה אלה הם רק ביקורים אז איך אני יכולה לענות על השאלה הזו? הוא חושב שבישראל הפרנסה טובה יותר. אני מסכימה איתו. הוא לא יוכל להגיע לארץ. לא מעשי. כשהשאלה עדיין מרחפת באוויר הכבד, אנחנו אוספים את חפצינו מהמסעדה. טאהיר טרם יודע אני לוקחת אותו למסע שופינג אחרון קצר הפעם בשתי חנויות שאני מכירה היטב. המכולת של צ'יטין (שם של בעל החנות), וחנות נוספת של "טורקיש דילייט". מתוקים תורכיים בתרגום.
במכולת של צי'טין אני קונה "לימון קולוניסי", מי לימון עם אלכוהול אותם ניתן למצוא כמעט בכל מסעדה תורכית והם מוגשים לסועד אחרי הארוחה וכן כמעט בכל תיק של תושב תורכי . משפשפים את הידיים עם מי לימון והם מנקים ומשאירים את הידיים נקיות ורעננות בזכות הלימון והאלכוהול שהם מכילים. מי לימון הם בשביל אסתר השכנה התורכיה המתגוררת מולי, הזמנה מיוחדת שלה, למשפחה שלי ולאורית שנדלקה על הקולון. בחנות טורקיש דילייט אני קונה ראחת לאקום תורכי גם למשפחה ולחברים הכל עבודת יד. לוקום מי ורדים, לוקום חבושים, לוקום פיסטוקים טחונים בצבע ירוק עז.

טוב, אפשר להוציא כבר את הממחטות, סצינת הפרידה בסרט התורכי מגיעה. אך קודם עלי לרשום את המשתתפים בחברת התעופה לסדנא באיסטנבול. אז חכו לי לכמה רגעים..

הממחטות כבר ביד? אפשר להמשיך.

אני וטאהיר יורדים ברח' תלול מאוד המוביל לתוך איזור המגורים של קורטולוש. כביש צר שמכוניות חונות בצידו, (גם בתורכיה יש בעיות חנייה למכביר) עגלות עמוסות של רוכלים עד כדי כך שאין מקום ללכת אפילו על המדרכה. הנהגים לא עושים חשבון, ועל ההולך רגל להזהר. אז פעם אנחנו צועדים על המדרכה ופעם על הכביש. בדרך אני רואה את הספר של המורה שלי שגם אני הסתפרתי אצלו לא פעם, צבעתי שיער פן ותלתלים. מאוד זול בתורכיה ללכת למספרה. כמעט בכל ביקור אנחנו מבקרות גם אצלו לפני כל יציאה או הופעה חשובה. הוא מברך אותי לשלום, אני לא מספרת שאני נוסעת. הוא משתהה מעט לקלוט את טאהיר בזוית עין. אני מתנדנדת על הפלטפורמות בירידה נוספת שמאלה. טאהיר מחזיק לי את היד ומונע סאלטה. מי בנה את הרחובות האלה?
בכניסה לזאריף אפרטמנט (בניין זאריף שם הבניין) ביתה של מורתי הוא מביט בי בעיניי הים שלו שהפעם נראות עצובות מאוד. אי אפשר לתרגם את זה במילים ואין את השפה. אני שואלת אם לא יהיה עייף היום בערב, ולא יתעלף באמצע הסיבובים הקווקזים. הוא אומר שלא. ההיפך, הוא עם אמביציה. חיבוק גדול. כמה עוברי אורח מתסכלים. לא רגילים למראות כאלה ברחוב התורכי. בלי לומר מילה רק הנהון נוסף בראש ואני מצלצלת בפעמון של הבניין. קימול! (מי זה, או יבוא) בתורכית אני שומעת ממעלה המדרגות. טאהיר מתרחק, הוא לא רוצה לעלות לשבת עם כל הזקנות. מנקודה זו הוא ימשיך לגאר ויחכה עד להופעתו היום בערב, כל יום אותו דבר וחוזר חלילה. עוד כמה פסיעות שלו במורד הרחוב והוא מסתובב ומניף את ידו אלי לשלום ועוצר להביט בדמותי המתרחקת.

מייד שאני נכנסת הבייתה כל הזקנות מתנפלות עלי בשאלות. איפה היית? דאגנו לך. למה לא התקשרת כל היום? דודה קרג'ה לא מתאפקת ושואלת אם זה בחור מהקווקזים שהעיניים שלו הם כמו והיא מצביעה על העלים של פרח הורד באגרטל. המולה גדולה בחדר. האמא, דודה קראגה האחות אדה, המורה שלי כולם שואלות שאלות מרכלות ונורא קולניות. המורה שלי אומרת שאני אישה מאוד חזקה ועוצמתית שהרשתי לעצמי לבקר בחור בביתו. ואם הוא פסיכופט? מה היית עושה. אז למה את לא נשארת באיסטנבול עכשיו. היא אומרת. אה אולי את לא אוהבת יותר מדי. רק קצת. אני מרגיעה את כולם ומורידה את הלחץ מעלי. שואלים אותי אם אני רעבה או צמאה. לא זה ולא זה.. אני אומרת למורה שלי שאם היא אינה מעוניינת היא לא חייבת להעביר את הסדנאות לתלמידות שלי. היא שואלת מה באמת? עם חיוך גדול ורחב. כן אני אומרת לה, את פטורה מזה. תודה רבה, בבקשה גם בפעם הבאה שתבואי תהיי אורחת שלי, חברה שלי ולא נרקוד. אולי תחשבי באמת על לבוא לגור פה. תשכירי דירה. למה לא דיברת עם מנהל הגאר? נמצא לך בית טוב, תצטרכי לקנות רק את הריהוט. בי מיי נקסט. המשפט הידוע שלה. (תהיי על ידי). מגיעה השעה שצריך להזמין את המונית. אני מרגישה כמו גוזלה שעוזבת עכשיו את הקן. הקן שעיקר ההשפעה שלי לריקוד קיבלתי בו. דגרתי בו הרבה זמן. אולי הגיע הזמן כרגע להפתח גם לכיוונים אחרים שעיקרם הרבה עבודה עצמית. זה סוף כנראה, אבל לעולם אי אפשר לדעת. המורה שלי שבעה ומיצתה את עצמה. לעיתים אנחנו מושכים את החוטים עוד ומנסים להשאר עם מה שהיה. אולם, כשהפערים של הרצונות נפערים וכל אחד מושך לכיוון אחר אזי באה המציאות וטופחת על הפנים. צריך להקשיב למשק הכנפיים של זו. קוראים לבעל לבוא להגיד שלום. הוא מחבק, לבבי, ואומר נראה אותך עוד חודש כאן שוב. אני אומרת אינשאללה (גם בתורכית בעזרת האל).
נשיקות, חיבוקים מכולם. אני לוקחת את הנעליים שלי מהארון נעליים התורכי בפתח הבית. נהג המונית עולה לקחת את המזוודה שלי. הפעם לא בוכים כי נתראה שוב.

בשדה התעופה הקצו עקב התראות רבות שער חדש לטיסות היוצאות לישראל. בבדיקה התורכים מבקשים מכל נוסע לחלוץ את נעליו (שוב?) והנעליים גם הן עוברות בדיקה במכונה.
אני מביטה בשעון. בדיוק עכשיו קורא אמג'ה הזקן לקווקזים להופיע. איך תעבור ההופעה על טאהיר?
האם הם יהיה מחוייך כהרגלו יחד עם הקווקזים האחרים?
והנה מגיעה השעה ואחרי הקווקזים המורה שלי עולה לרקוד. אנחנו כבר במטוס. כשהכרתי אותה לראשונה והחיבור היה מאוד חזק היינו לפעמים לפני ההופעה שלה מדברות בטלפון והיא הייתה מספרת לי איזה כוריאוגרפיות היא תרקוד. היא היתה אומרת תתאמני עליהן גם. וכך שתינו, האחת בתורכיה האחת בישראל, באותו זמן רוקדות את אותן ריקודים ויוצרות קשר של תנועה בינינו. חזק מכל קשר אחר, ואולי אם יורשה לי לומר אף רוחני. המטוס פורש את הכנפיים שלו, ברעש מנועים מחריש ועם כל עלייה לגובה נוספת גם הצעיף של המורה שלי התורכיה נוסק, וגם אני שרוקדת יחד איתה בדמיון עכשיו: צעיפנו חגים, עושים פרופלורים באויר, עולים ויורדים ובסוף אנו משילות אותם מאחורינו בתנופה חזקה (מי שמכיר את הריקוד שחרזאד שאיתו הופעתי לא פעם בארץ) ומתגלות מתוך הצעיף החוצה. זה הקטע שהמורה שלי קוראת לו "לצאת מהצעיף להראות את הרקדנית, בדיוק כמו שאת אומרת הנה אני כאן".

סוף מסע איסטנבול


אני מקווה שהמסע הזה ולו במעט, עשה לכם היכרות עם הריקוד במדינה אחרת הקרובה אלינו באופייה
ובתרבותה. הנוצות ההדורות של תלאות ריקודי הבטן והתרבות שחלקנו ירשנו כ-דור שני או שהגענו ממסורת זו נושרות ואי אפשר להתהדר בהן ולא לאורך זמן. אתה נשאר אתה. כן עם הלימוד ועם מה שעברת זה לא הולך לאיבוד. הכל קיים במרחק אף. צריך "רק" לצאת, להתכוון ולומר אני כאן.


וכמו בסרטים המראים מה קרה כמה שנים אחרי.

אצלנו זה שבוע אחרי:
דודה קרג'ה קנתה בית בבניין של המורה שלי (עכשיו היא תהיה שם כל הזמן..)
גולניהל והמורה שלי מופיעות באוריינט האוס כל יום והמורה שלי ממשיכה כרגע את עבודתה בגאר
המורה שלי מספרת שהיא חולה כי רקדה יותר מדי בזמן שהייתי אצלה
טאהיר שלח תמונה באי מייל שלו מחזיק את כרטיס הביקור שלי בתשובה לשאלה אם הוא מתגעגע
בעלה של המורה שלי נוסע לקפריסין וייתכן שכל המשפחה תעבור להתגורר שם בעתיד


יום רביעי – אם לאושר היה מד חום[/b]

לשם שינוי אני טסה באל על הפעם. הטיסות שלהן היו נוחות יותר לפי הזמנים שלי. כשעולים על טיסה לאיסטנבול כבר מייד יודעים מי "חריג" שיש מאחוריו סיפור מעניין ומי ב"דיל". רוב הישראלים שטסים לאיסטנבול נוסעים לסוף שבוע: חמישי עד ראשון, או ראשון עד חמישי. כשועלה ותיקה (זו הפעם הרביעית השנה לאיסטנבול) אני מזהה מייד את החריגים: מי שנוסע בגפו, או זוגות עם ילדים.
אני יושבת על יד איש כזה. מושב אחד ליד השני. כמטיילים יחידים, מתפתחת שיחה בינינו. האיש, כבן 50 אדריכל במקצועו ומומחה בבניית מבנים מוגנים. הקהילה היהודית בתורכיה הזמינה אותו למגן את בתי הכנסת בתורכיה לאור הפיגועים שקרו שם לפני מספר חודשים. הוא נוסע לתורכיה כמו שהוא נוסע לחיפה. כמובן שאף פעם לא יצאה לו לדבר עם רקדנית ועוד רקדנית בטן. הוא מוצא שריקוד ואדריכלות כל אחד מהקצוות האלה הם יצירה. ויש הרבה מבצעים. הן בריקוד הן באדריכלות. אך ההבדל בין מבצע אחד למשנהו, והנה פנינה מאדם גדול, היא היצירתיות. תרשמו לפניכם.
נושא אחר שעלה בשיחתנו, הוא המדד לאושר. "תארי לך", הוא אומר, "שהיה מד לאושר כמו שיש מד חום!" ואני שואלת את עצמי כשאני מדמיינת את הסקאלה בעיני רוחי, האם אהיה מבסוטית מביקורי הפעם, מה מצפה לי? אילו הפתעות?

אני מקבלת טרמפ, מהאדירכל ומאדריכל יהודי תורכי שבא ללוות אותו בשהותו שם. האדריכל היהודי הצעיר מרים גבה על עיסוקיי ועל מטרת בואי לתורכיה. כן, בתורכיה זה לא כבוד גדול להיות רקדנית בטן. יותר מזה: זה לא כבוד בכלל. שוקולד "פסק זמן" ו"מקופלת" מסדרים לי שקט תעשייתי עם הצעיר הלמדן והשחצן והם מורידים אותי ישר לתוך מועדון ריקודי הבטן "גאר- מיוזיק הול".

"יגשמלאר", (ערב טוב בתורכית) ו"הוצגלדיניז" (ברוכה הבאה) מפי השוערים של הגאר והם מייד מפנים את המזוודה שלי ומאפסנים אותה במקום מוגן. אני פונה לרוץ לחדרי ההלבשה בדרך המוכרת אבל מייד מתקנים אותי ומספרים לי שפרויקט הרכבת קנה חלק מהמבנה של הגאר והם קיצצו שטחים. עכשיו העלייה לשם היא ממקום אחר. אני עולה דרך מדרגות מיושנות ורעועות, ופוגשת את חוסיין אמג'ה, הלא הוא סדרן העבודה הזקן של הגאר. (אמג'ה בתורכית תואר כבוד לאדם מבוגר). הוא מחייך ואומר תראו מי פה. מה שהיה פעם 7 חדרי הלבשה ומשרד קוצצו עכשיו ל- 4. כל רקדניות הבטן מתלבשות בחדר אחד. חדר נוסף ללהקת הפולקלור, חדר ללהקה הקווקזית, משרד וחדר לשני הזמרים (אחד מהם זמר יווני).
הלהקה הקווקזית יוצאים מהחדר שלהם לשמע ההמולה הרוחשת סביבי. טאהיר, מנהל הלהקה, בורהאן שמפליא לקלוע סכינים מהפה תוך כדי סיבובים, וסרקאן הצעיר מביניהם. טאהיר מקבל חבילה של שוקולדים מהארץ, והקווקזים מחלקים ביניהם את השלל. תוך כדי המורה שלי מגיעה ואיתה גולניהל הרקדנית התאומה שלה. אני מקבלת חום, (ולא של אושר) שאני רואה שוב שהיא מלווה בחמולה של אנשים איתה. לא מזמן סיפרה לי שהיא רבה עם אמה ועם הדודה קרג'ה והן לא גרות איתה בבית יותר. אחותה הצעירה עברה לגור באנטליה שם היא מופיעה במלונות. אז מי הן המלוות החדשות? מה קורה פה, חשבתי שסוף סוף נהיה לבד ויהיה הרבה זמן לרקוד. החיוך יורד לי מהפנים ואני עורכת היכרות עם הדמויות החדשות: זו הסבתא. "ינגא" בתורכית. אישה חביבה וגוצה עם מטפחת לראשה. אוהבת מאוד ריקודי בטן ורוצה שיירקדו לה כל הזמן. היא גרה בצד השני של איסטנבול בחלק של אסיה.
איתה שתי עלמות צעירות: איישה-גול, נערה צעירה חמודה ושמנמנה מדברת מעט אנגלית. קצת "ערפדית" בשל הניבים הכפולים שצומחים בפיה ואף אחד לא דואג.... ואליף, נערה אחרת, גבוהה עם קוקו חום ארוך שעליה אספר בהמשך. שתיהן בנות דודות.
כפי ששמתם לב, להרבה שמות נוסף השם "גול". ורד. גול-ניהל, איישה-גול, חברות מוניות בשם גול, כבישים בשם גול-סויו( מי ורדים), בתים ששמותיהם הוא גול. הפרח הרשמי של תורכיה.
סדר ההופעות בערב התחיל. אני למדה שהרקדנית בטן הראשונה שתמיד חשבתי שהיא תורכיה מוצאה ממולדובה. הרקדנית השנייה מאוקריינה , בעצם רק האחרונות הן תורכיות. הולכות ומתדלדלות הרקדניות שמוצאן תורכי בדרך כלל בגלל המשפחה. אך בניגוד למצריים, בעלי המועדונים מעסיקים רקדניות זרות, ולעיתים זה אף נוח יותר ומחביאים אותן כשמגיע פטרול של משטרת ההגירה.
טאהיר ניגש אלי ומדבר איתי בתורכית שאני לא מבינה. עיישה-גול מתרגמת. לא הבנתי כלום ממה שהוא או היא אמרו. בשיחת טלפון אחרת מתברר שהוא נוסע לבקר את הוריו באלניה ויחזור בעוד יומיים.

אנחנו חוזרים לבית בקורטולוש, שכונה תורכית שרובה מאוכלסת על ידי צוענים. גם הרבה יהודים מתגוררים בשכונה הזו. (ראו יומן מסע איסטנבול, סרט תורכי קודם).
הסבתא מדדה במדרגות, עיישה סוחבת את הילד שצורח: "האנה, האנה" (אמא, אמא). אליף, לא מפסיקה לדבר איתי בתורכית ואני עושה כן, כן עם הראש. המורה שלי מספרת לי שניסרין טופקאפי (הרקדנית לשעבר של תורכיה) התקשרה אליה ודיווחה לה שדיברתי איתה ושאני רוצה לקחת שיעורים אצלה. הרגשתי בטון שלה שהיא מקנאה וזה לא מוצא חן בעיניה. הזכרתי לי שהיא לא מעוניינת ללמד יותר ושאין לה כוח. "אה, נכון. היא אומרת "אני באמת ממליצה לך לנסות וללכת אליה, היא מורה גדולה והיא השם הכי גדול בתורכיה. אבל יש לך כסף לשלם לה? סיפרתי לה, שהיא רוצה 100 אירו, לשעה!!! כן שימו לב. זה המחיר לשעת לימוד פרטית עם הרקדנית והמורה ניסרין טופקאפי. המורה שלי אמרה שתנסה לדבר איתה מחר לגבי המחיר ונראה אם יש משהו לעשות.

בשיחת טלפון שהייתה לי עם ניסרין טופקאפי (ראה כתבה בפורום: לכל אחד יש בטן, ריאיון איתה) שהייתה מאוד לבבית ("ורד, ג'נם כך היא קראה לי אות חיבה לאהובת לבי) קבענו שנלך ביחד להופעה "מורנה אמורה" של הרקדניות אלינה ונטע באיסטנבול. גם אמרתי למורה שלי וגולניהל וביחד תכננו להגיע צוות שלם. הם שאלו אותי מי הרקדניות וטיבן, וסיפרתי להן שהרקדניות מקצועיות מאוד והופעתן איכותית. אך תוכניות משתנות כהרף עין: המורה שלי מודיעה שזה לא יצא אל הפועל מכיוון שהיא הולכת מחר "לאקסטרא" (הופעה באירוע פרטי) במסעדה שנקראת "טברנה". מסעדה יוונית, עם שירים ביוונית. בימים אלה, היא מדווחת מתקיימות שתי הופעות בגאר. אחת ב-7 בערב, זו תוכנית מוקדמת והשנייה בלילה. ואם נתרגם את זה למעשים אז זה אומר שמחר אני מופיעה בגאר בלילה במקומה.
ניסרין טופקאפי מתקשרת למחרת ואומרת שנבצר ממנה להגיע למורנה אמורה . אני מעדכנת אותה שגם אני לא אגיע כי אני מופיעה בגאר. היא מאוד שמחה שאני מופיעה בתורכיה, ואומרת שתעשה כל מאמץ להגיע מאוחר יותר לגאר ולצפות בי. ניסרין טופקאפי הרקדנית ראתה אותי לפני שלוש שנים בהופעתי השנייה בתורכיה ועכשיו היא מעוניינת לראות מה התחדש בריקודי.

ולקינוח, אנחנו יוצאים כולם עם טובה הזמרת אחות של גולניהל להופעה שלה בפאב תורכי קטן בקורטולוש. היא מתחילה להופיע ב- 2 בלילה. תורכים משופמים ישובים סביב שולחנות ושותים את המשקה האסור למוסלמים: אלכוהול. מדי פעם נראות נשים. אך הן במיעוט.
מבטים רעבים של גברים נשלחים אלינו, ואנחנו מצטופפות אחת אל רעותה שלא יטרידו אותנו. טובה מחליפה בגדים בחדר הלבשה קטן ויוצאת כזמרת נוצצת. שיער בלונדיני שופע, ליפסטיק, איפור, בשמלת ערב שחורה מעוטרת בפייטים כסופים. היא לוקחת את המיקרופון מהזמר שהופיע לפניה, וקלידן מלווה אותה בסינתיסייזר. לעומת הרקדניות התורכיות שלא מגלות רגש בריקודן, הזמרות מחייכות את השירים, מתחננות, מביעות ואף מגלות חן והומור. היא מוסיפה שמיניות אגן לשירים שלה, ונענועי כתפיים.
היא מסיימת את הופעתה בשיר: אייווא (כן בערבית) לקול תשואות הקהל.
אחריה עולה רקדנית בטן, מהסוג שלא הייתם רוצים לראות. חליפת משולשים מזעזעת מהבזאר הגדול, בצבע לבן די דהוי, ושלא הולמת אותה. ריקודה בינוני מאוד. היא רוקדת לשירי אסנה. וסולו תופים.
אחר כך היא מסתובבת בין הגברים בתנועות פרובוקטיביות על מנת לקבל טיפים שנדחפים בגסות שגרמו לי להתבייש בשבילה. אחרי שהסצינה הזאת מסתיימת, עולה זמרת נוספת שנראת כמו דראג קווין. שמלת אסנה, תוספות שיער, איפור כבד וגבוהה מאוד. לדעתי אסנה היא סמל החיקוי שלה. הקהל מאוד אוהב אותה וגם שיריה מלאים רגש וחן. למרות שהמקום די "מאאפאן" (יעני על הפנים) כל הזמרות שם משקיעות מאוד בלבוש ועולות לשיר כאילו הזמינו אותם להופיע באיטדיון הכדורגל התורכי.
אנחנו מחכים לטובה שתחליף את בגדי ההופעה שלה. מי שהייתה סינדרלה מהממת חוזרת עכשיו לטרנינג ונעלי ספורט והשובל של כוכבים שעטתה מקודם, נשאר הרחק מאחוריה.


יום חמישי

אחרי הבילוי בליל אמש אף אחד לא משכים קום. מתווך דירות מצלצל בדלת ואיתו שני סטודנטים. הבית בקורטולוש עומד להשכרה. אחרי ריב גדול בו עזבו האמא של המורה שלי והדודה את הבית ועברו להתגורר במקום אחר, מחליטים שהבית גדול מדי, שהיו יותר מדי פריצות לבית וגניבות כנראה ע"י צוענים. אנחנו מחפשים בעזרת מתווך דירות בית באיזור אטילר איזור יוקרתי (שם גרה ניסרין טופקאפי ) בית חדש. הסטודנטים שבאו לראות את הדירה יודעים אנגלית, מנצלים את המצב שהמתווך לא מבין אותם ושואלים אותי שאלות. אני ממליצה להם בחום להשכיר את הבית. בטלוויזיה רואים את איברהים טטליסס, מתראיין לרגל צאת אלבומו החדש. כולם מרכלים על יחסיו עם הרקדנית אסנה. בתורכיה יודעים שהוא הזמר התורכי האהוד ביותר בישראל. הם מספרים לי שאיברהים היה פועל בניין, שעזר אומץ והצליח בגדול.
בינתיים, הבית מתעורר, ינגא הסבתא עומדת לבשל. אני מנצלת את הזמן ויוצאת לבד לקנות דיסקים של מוסיקה צוענית וריקודי בטן בנישנתשא. אני מגלה חנות של פייטים, חרוזים ושרשראות. אני חושבת על אסי שהיה חוגג בחנות הזו. יוצאת לא קונה כלום.
בתורכיה לעומת הארץ בכל פינה יש בנק ומספרה. (קאופר בתורכית). אחרי שאני חוזרת לבית איישה גול מתלווה אלי ואנחנו יוצאות לספר השכונתי לסדר את השיער לפני ההופעה. הספר מכיר אותי כבר כמה שנים ושואל מה אני רוצה לעשות הפעם. אני מראה לו את התוספות שיער להופעה והוא במומחיות שלא מתאימה למספרת פרברים יודע את המלאכה היטב. למספרה נכנסת תורכיה שחיה זה שנים בארצות הברית. באה לבקר את המשפחה. היא מתרגמת בינינו ואנחנו צוחקים ומספרים בדיחות.
כל הסיפור עולה 60 שקלים. זה הכל.
חוזרים הבייתה בדקה ה-90 . אורזת את המוסיקה, החליפה הבורדו החדשה שאסי תפר לי ומעמיסים את כל המשפחה לרכב. את ההופעה הראשונה, רוקדת המורה שלי, משם היא ממשיכה לאוריינט האוס. עושים הצבעה מי הולך איתה ומי נשאר איתי בגאר. אליף, נשארת ללוות אותי. מה שהתברר אחר כך ככאב ראש לא קטן שכן לא הפסיקה לדבר איתי בתורכית, לתת עצות ולרקוד לי תוך כדי. הרקדניות התורכיות מתפלאות ומשתוממות לנוכח העיצובים החדשים של אסי. אוהו, מאוד מודרני. כמה זה עולה, איזה יופי, מי תפר את זה. אני מסודרת בסידור עבודה אחרי הקווקזים וכרקדנית החותמת את הערב. בקהל היום קבוצה מישראל, יפן, סין, לבנון וסוריה. אליף עוזרת לי להתלבש וכמו מקדחה לא מפסיקה לדבר. אני לא מבינה כמובן מילה ממה שהיא אומרת. כל הזמן אני אומרת לה כן, כן. היום ההופעה היא בסלון (האולם) הגדול. במה עגולה ששביל מוביל אליה. האולם מפוצץ קרוב ל-400 איש ואישה.
אנחנו יורדות יחד עם הקווקזים לנקודה בה יוצאים לבמה. נכנסים דרך המטבח. יש מים על הרצפה וכמעט שולי החצאית נרטבים. אליף שקולטת את זה, מייד רצה להרים את החצאית. מאחורי הקלעים, אני עושה חימום קצר ואליף מצטרפת אלי בטוויסטים, ושימי סוער. לא ידעתי שהקטנה הזאת יודעת לרקוד ככה... הזמר מציג אותי בשם ורד גול. לקח לו דקות ארוכות להגיד את שמי בעברית. הקבוצה הישראלית שישבה קרוב לבמה קלטה את זה ותוך כדי ההופעה הם מדברים איתי בעברית : "סליחה, את יכולה להתקרב קצת אנחנו רוצים לצלם אותך מקרוב." אין בעיה, אני עונה להם בעברית ונעמדת בפוזה שיוכלו לצלם. רקדתי ריקוד צעיף, סולו תופים ואת שיק שאק שוק שאני מאוד אוהבת. בסוף פינלה שבו נפרדים מהקהל לשלום.
אחרי ההופעה במדים רגילים אני פוגשת את מנהל הגאר. הוא מאוד מבסוט. הוא מספר לי שאנשים ניגשו אליו מקהל ואמרו לו שהרקדנית האחרונה הייתה הכי טובה. הלבנונים גם הם נגשים אלי ושואלים אותי: נכון שאת לא תורכיה, את מהמזרח התיכון? אני עונה שכן ואני מישראל. הם אומרים שזה ניכר בחום וברגש של הריקוד לעומת התורכיות. אנחנו לוחצים ידיים, ונפרדים בברכת "עליכום הסאלאם" (שלום עליכם, גם בתורכית זה אותו דבר).

באותו הליילה באו לבקר ולשהות איתי חברים מישראל. הם מגיעים לגאר ומשם אנחנו מצטרפים למורה שלי ויוצאים לסיור באיסטנבול. נוסעים כולנו לבית קפה על גדות הבוספורוס. מכיוון שקר, במיוחד על יד הים אנחנו פותחים שולחן במכונית. המלצר מגיש לנו קפה ועוגות וחשבון לשולחן המאולתר. שירות זה שירות. עד הסוף.

יום שישי הבזאר הגדול

יום שישי הוקדש כמעט כולו לחיפושים נרחבים ואיתור חנויות חדשות ב"קפלה צ'רשה", הלא הוא הבזאר הגדול. תגליות גדולות לא מצאתי מלבד החנות של עלי באבא, חנות בעלת שתי קומות ויש שם חליפות ריקוד יפות במחיר השווה לכל נפש. באופן אישי, לא הייתי לובשת את החליפות שנמכרות שם כמו שהן אלא משנה אי אלו דברים בעיצובן. לעומת חנויות אחרות, או חנויות מעצבים שם המחירים מתחילים ב- 500 דולר ומעלה, אפשר למצוא אצלו דברים יפים ומעניינים.
סטייה קטנה מסימטה מוכרת סוחבת אותי היישר לתוך נחיל אנשים שאי אפשר לגלות את סופו. הבזאר האמיתי. לא של התיירים. שם התורכים קונים כלי מטבח, כלי רחצה, הלבשה תחתונה ועוד פיצ'פקעס. אפילו מצאתי שם חנות ענקית לקישוטים של "סוכה". (כמובן שאצל התורכים מטרת הקישוט היא אחרת). תוך כדי שוטטות אני מוצאת שלט שכתוב עליו "חממי" (חמאם בלשוננו).
סמוך לבזאר הגדול נמצא חמאם ברליטאש המוכר יותר לכולם ובו ביקרנו בסדנא האחרונה עם הקבוצה מהארץ. החמאם שזה עתה גליתי גם הוא מיועד לתיירים. אפשר לזהות זאת בנקל משום שהחמאם מעורב: לגברים ונשים כאחד. אישה נחמדה מראה לי את חדר ההלבשה. אני מקבלת מפתח לחדר זה ומאפסנת בו את חפצי. כל אחד מקבל מגבת פסים אדומה של חמאם בה הוא מתעטף ונעלי אצבע או כפכפי עץ פשוטים שבנקל אפשר לעשות איתם גליצ'ה ישר לתוך חדר החמאם. בכל מקרה התקתוק של הכפכפיים על רצפת השיש מגבירה את הנוכחות של כל מי שנמצא בחדר. בלי מאמץ מיוחד.
במרכז החמאם משטח שיש מוגבהה וגדול ואני מצטרפת לשתי סיניות וזוג אוסטרליים שמחכים למסאז'.
תורכים משופמים לוקחים כל אחד מאיתנו בתורו לחדר טיפול: שם משכיבים אותנו על מיטת שיש ובעזרת בלון בד גדול מכסים אותו בסבון מכף רגל ועד ראש. הסבון ישר נכנס ישר לתוך העיניים והפה. ואי אפשר להגיד כלום. ממילא לא מבינים אותך. כפפת ליפה מיוחדת בידו של המסאזגיסט מקלפת כל עור מת שחלף זמנו. אח"כ הם עושים מסאג' ובסוף פותחים את שני הברזים בכיור שעל יד. של מים חמים ומים קרים. בעזרת כד הם מאזנים את הטמפרטורות וקדימה לשטיפה. המסאזגיסט שלי החליט אף להתלוצץ קצת ומילא את הכד כולו במים קרים ישר על הראש שלי. מתברר שלא הייתי היחידה, ומחדרים האחרים שמעתי את הסיניות צווחות גם הן. יש חדר התאוששות, ובסוף מוזמנים ללובי לשתות קפה טורקי ובקלווה. התענוג הוא יקר. כ- 130 ש"ח אך היה שווה כל רגע.
למעשה, זה החמאם הכי מוצלח בו הייתי גם בהשוואה לחמאם הלא תיירותי בבשיקתאש.
יום שישי הזה הסתיים בבילוי שגרתי אצלי בתורכיה. האוריינט האוס. בירגול הרקדנית הידוע בשפגעטים שלה עושה לי היכרות עם אמה. מתברר שאמה תופרת חליפות. בעל המקום, בא לברך אותי על בואי ושואל מתי ארצה להופיע. אני מותשת מהחמאם ואומרת לו שלא היום. הוא משיב שתרצי תגידי.
טאהיר שולח הודעה בסלולרי שהוא חוזר מהעיר אלנייה ויבוא לאסוף אותי מהגאר ומשם נחצה את תורכיה לצידה השני: אסיה, מלטאפה. בירגול הרקדנית, כותבת בשבילי את התשובות בתורכית בסלולרי.
איך, איך, היא אומרת, היית צריכה לדבר שוטף תורכית את באה לכאן הרבה.
לידיעתכם ארגון עולי תורכיה, מה עם קורה עם הקורסים בתורכית?...


יום שבת

אנחנו עורכים ארוחה גדולה לכל האורחים בבית בקורטולוש. טאהיר מתלווה אלי ויחד אנחנו עושים קניות בשוק של בשיקטאש. השוק די שומם יום הקניות הוא לרוב בשבת שכן התורכים חוגגים את יום ראשון כיום שבתון. השוק מקורה ומסודר להפליא. חנויות בצד דוכנים המוכרים את כל פירות וירקות העונה. לתורכים יש גם סוג של מלון בגודל של אבטיח והוא כתום ומתוק. עכשיו זו גם העונה של "פונדוק" אגוזי לוז בעברית קטנים שאצלנו מוצאים בשוקולדים למיניהם. בעלי הדוכנים משילים מעליהם את העלים הירוקים ומוכרים אותם לפי משקל. תאנים ענקיות, בעלות קליפה עבה, תוכנם אדום מאוד ומתוק. בננות, ארוכות וצהובות. התורכים אוהבים מאוד "בתינג'אן", כמו בערבית חציל. אפשר לומר שהירק הזה הוא מאכל לאומי. יש הרבה ירקות שאי אפשר למצוא אותם במטבח התורכי: אבוקדו למשל. גם חומוס אין למתעניינים. (גרגירים כן, חומוס סלט לא).

בבית בקורטולוש אנחנו פוגשים קרוב משפחה חדש בשם ארקאן. בחור שחרחר ונאה בן 27 בערך ועובד למחייתו בחברת מכוניות. האורחים שלי מישראל מסתלבטים וקוראים לו טרקאן. (על שם הזמר התורכי המפורסם) והוא מאוד מבסוט ונהנה מן המחמאה. ארקאן, זה עתה התחתן והוא גר באומרנייה שבצד השני של איסטנבול- אסיה. איישה גול ואליף יחד עם המורה שלי מתחילות לבשל "קופתא", קציצות בשר.
אני מקבלת סוג של נזיפה מהמורה שלי מדוע לא הגעתי מוקדם יותר, וכי אני לא מבלה מספיק במחיצתה.
בלילה מלבד ההופעות בגאר ובאוריינט האוס היא מופיע גם בטברנה באיזור אורטקוי. בעל המקום, כך היא מדווחת לי אדם עשיר מאוד שמעוניין להכיר אישה ולהתחתן. הוא שמע עלייך רבות והוא מעוניין להכיר אותך. אוהו!! מה עושים עכשיו. איך יוצאים מזה. ואז מגיע המשפט הקבוע שלה: אי וונט יו טו בי מיי נקסט. אני רוצה שתהיי על ידי. כך לדעתה זה יקרה. אני מתכננת עם חבריי הישראלים תוכנית מילוט מהטברנה, אך הסקרנות שלי והרצון לידע על מקום חדש שמופיעים בו גוברת על הכל. כך שאחרי הגאר אנחנו נוסעים כל הנוכחים בבית מלבד ארקאן שרץ לראות כדורגל למסעדה של הטברנה.

בטברנה –

המסעדה שנקראת טברנה, על שום המוסיקה היוונית המתנגנת בה והיוונים הפוקדים אותה היא מקום נעים למדי. בר עשיר מגיש משקאות אלכוהוליים. הופעת הריקוד קרובה מאוד לשולחנות אך לא ביניהם.
ולא בינות ליושבים. הרקדניות רוקדות על פלייבק. אך אחד לא השאיר להן טיפ, ולא נצפתה כל התנהגות חריגה. אחרי ההופעה של המורה שלי היא דוחפת לי מרפקים חזקים לתוך הצלעות שאמשיך לשבת במסעדה ואכיר את הבעלים שלה. והבעלים של המסעדה? חרמן עשיר שמתחיל עם כל מה שזז. זה מה שיש להגיד עליו. אני מטילה את ה"אשמה" על חבריי הישראלים וכאן אנחנו מפעילים את תוכנית המילוט שסיכמנו עליה מבעוד מועד. הם עושים קולות של אי ואוי , כואב לי הראש, הבטן ואנחנו רוצים לישון. המורה שלי מסכימה איתי שבחורה לא יכולה להשאר לבד במקום בילוי ומשחררת אותי משם אחרי שאני מבטיחה להגיע לשם שוב ולשבת לשיחה עם בעל המקום. יעני....

המורה שלי נוסעת להחזיר את הסבתא ואיישה גול ואליף לביתם שבצד השני- באסיה. היא תחזור רק מחר. אני מצטרפת לחבריי הישראלים וממשיכה איתם את הליילה הרחק מעשירים, בעלי מועדונים עם עיניים גדולות...

יום ראשון אורטקוי

יחד עם חברי הישראלים יצאנו לשכונה שנקראת אורטקוי. איזור עשיר של איסטנבול, מדרחוב על שפת הבוספורוס וגולת הכותרת היא המציאות שמצאו שם בשוק נחלת בנימין המקומי. טבעות קריסטלים, שרשראות, צעיפי מטבעות לאגן וסרטים עם פייאטים לראש, ביגוד במחירים שהם מעט זולים יותר מהארץ אך לא יותר מדי. הרכישות הכי שוות היו פיאות תוספות שיער אחת אדומה ואחת שחורה. יחד עם סרטים לשיער, המראה שהתקבל היה מדהים והצלחנו להוריד את המחיר שזה היה באמת שווה לעומת המחירים בחנויות בארץ. לא הרחק ישנם חנויות דוכנים אחד אחרי השני של מאכל שאוכלים אותו גם ברוסיה וזה תפו"א חצוי שאותו ממלאים בסלטים וחמאה, על תקן של בחר כפי יכולתך. יחד עם כל התורכים שיצאו לבלות את יום השבת שלהם וגם אנחנו, מקנחים את הבילוי שם בתפוח אדמה גדול וישיבה בבית קפה של נרגילות ושש בש.
משם לקחנו מונית לשכונה בשיקטאש. חבריי הישראלים התעקשו על חמאם אוטנטי של תורכים ולא של תיירים. עברו בשוק המקומי בבשיקטאש וגם שם יש המון מציאות של ביגוד במחירי רצפה. בסוף מצאנו את החמאם האוטנטי: הגבר שהיה איתנו זכה למסאז' מזקן בא בימים, ובחלק של הנשים שכן זהו חמאם נפרד בילינו אנחנו במחיצת נשים תורכיות ומסאזגיסטיות שהחזה מגיע להן עד הברכיים. כך הפכנו אותנו על השיש והחליקו אותנו לאורכו ורוחבו. כל חפיפה וכול שמפו וסבון עלו אקסטרא. לא חמאם של תיירים אך ברגע שתייר מגיע מתייחסים אליו כמו אל תייר. ושוב יצאנו ביוקר.
על הדקה חזרנו במונית יחדיו למלונם שבעיר העתיקה. המדריכה שלהם,מזהה אותי. "זו גול" היא אומרת, (ורד בתורכית) מתרככת לנוכח האיחור הגדול וההמתנה של האוטובוס. כמעט ופספסו את ההסעה חזרה לשדה התעופה. קשה לעזוב את איסטנבול.

אני נשארת לבד בעיר הגדולה הזו של עשרה מיליון איש. מאחר והתפנה לי זמן אני מחליטה לטפל ולהתרכז בסיבה שלשמה הגעתי הפעם לאיסטנבול. לימוד ריקוד צועני.

הרקדנית אייטול

את אייטול אני מכירה עוד מביקורים קודמים בתורכיה. בחורה צנומה, עיני תכלת בולטות ושיער ארוך גולש עד הכתפיים בת 27. אחד המפיקים התורכיים שאני מכירה גילה לי שהיא רוקדת ריקוד פולקלור וריקוד צועני. בהכשרתה היא מורה למחול מודרני ובלט. אייטול מתהדרת ברשימה של תארים ואקדמיות שונות למחול בתורכיה. היא כוריאוגרפית ועוזרת ללהקות לעלות את מופעם.
אני מרימה אליה טלפון ואנחנו קובעות בשעה תשע בערב.
מאייטול קויתי לקבל את הבסיס לריקוד. את הספירה של המוסיקה המסובכת הזו בשם קארשילמה. אותה רוקדים הצוענים. מימיקה ושאר רוח תכננתי להשאיר בידיה של רקדנית נוספת שהודא משבחת אותה כל הזמן הלא היא טולאי קרג'ה.

על הריקוד הצועני והצוענים

הצוענים מתורכיה מקורם בהודו ונקראים "רום". שם ריקודם בתורכית נלקח משם זה ונקרא: "רומאן דוניאבי". הצוענים כנוודים העבירו ומיזגו בין סגנונות שונים של פולקלור. הודי, מחול מזרחי וספרדי. בריקוד הצועני במיוחד זה התורכי רוב התנועות הן מזאנר של ריקודי בטן, "ראש" הודי וטוויסטים ברגליים ורקיעות שדומות לפלמנקו. יש מקצבים רבים לשירי הצוענים אך המקצב שאותו רוקדים בדרך כלל נקרא 9/8 ונקרא אקסאק. או קרשילמה. קשה מאוד לרקוד ולספור את המקצב הזה ודיוק מאוד חשוב. כל פספוס צורם. הצוענים עוסקים במכירת פרחים וקטיפתן, עובדים בשדות הכותנה, קוראים בקפה ובקלפים, שמם נקשר עם מלאכות של גניבה גם כן. הריקוד משקף את המלאכות השונות: לישת הבצק, כביסה, קטיפה של פרחים כאמור ומלווה במימיקה של ניגוב זיעה מהמצח ושל אוי כמה החיים קשים. רקדניות צועניות מחוננות בהרבה מאוד מימיקה, מספרות סיפורים תוך כדי ריקודן, פרובוקטיביות בתנועות (לא בלבוש).

ונחזור לשיעור עם אייטול. עבדנו על צעדים בסיסיים ולמדנו לספור את המקצב הצועני. כל תנועה לוותה על ידי אמירה של המקצב שלה. רוב התנועות היו פשוטות ואכן לקוחות מהמחול המזרחי. בקטעי טקסים ביקשה ממני אייטול לאלתר מהאוריינטל (ריקודי בטן). כאן היא אומרת תעשי לבד, את יודעת יותר ממני.
היציבה שלה נהדרת, ויש לה רעיונות מקוריים וחדשנים שעלו מתוך נסיונה העשיר במחול המודרני. אני לומדת להסתובב ותוך כדי לשמור על צעדי האקסק המלווים בקפיצות קלות. עיגולים, בטן החוצה ופנימה, טוויסטים, ידיים שאת ההחזקה שלהן היא קשה לתפוס, שימי איטי של כתפיים מאוד רך.
בסוף השיעור היא מבקשת ממני לרקוד ולשחזר את התנועות שעשינו היום.

את הלילה אני מבלה בדיסקוטק תורכי עם ג'קי בחור יהודי ממשפחה תורכית החיה באיסטנבול אותו הכרנו בנסיעה הקודמת יחד עם הקבוצה. כמובן, שיש מוסיקה לריקודי בטן ויחד עם עוד תורכיות ומספר תיירות יודעות דבר אנחנו מפליאות בשמיניות ובתקים של אגן.


יום שני

בבוקר אני מגיעה לאייטול לשעתיים נוספות ללימוד רזי המחול הצועני התורכי. חוזרים על המקצב ונוספות קומבינציות חדשות. כאשר אני מגיעה לקורטולוש המורה שלי מספרת כי הרקדנית והמורה ניסרין טופקאפי התקשרה לחפש אותי ושואלת מדוע לא יצרתי איתה עדיין קשר לקביעת השיעור.
אני מנסה להתקשר אליה כל היום, אך אין תשובה בבית. מזג האוויר ההפכפך והקרבה לדיירי הבית שחולים בשפעת עונתית עושים את שלהם, ואני חוטפת שפעת. גוניהל והמורה שלי מוציאות מתיקן כדורי ויטמין סי פורטה, ואקמול תורכי להקלה בתופעות ההצטננות שפקדו את כולנו.

ביום שלישי אני מגיעה שוב לאייטול. הלימודים שלנו מתחילים תמיד סביב שולחן עם קפה או תה תורכי (כזה של עשר תיונים). בתום השיעור היא אומרת לי שהעבירה לי את כל מה שהיא יודעת וכעת נותר לי רק לתרגל. אם אני רוצה אני יכולה להגיע לתרגול נוסף איתה אך זה לא הכרחי. בסוף השיעור היא מתלווה אלי לחנות ספרים ושם היא קונה לי מתנה: ספר קטן על צוענים בתורכיה, תרבותם, לבושם ואורח חייהם.
ניסרין טופקאפי מתקשרת ואנחנו קובעות שיעור ליום רביעי בשעה 17:00.
המורה שלי מנסה לדבר על ליבה ולעשות לי פרוטקציה במחיר וזה לא עוזר. במקום 100 אירו, היא מוכנה בשבילי שזה יהיה 100 דולר לשעה. היא מסבירה ואומרת שזה תעריף קבוע שלה והיא לא יכולה לנהוג איתי אחרת מכיוון שישמעו על זה וידרשו ממנה אחרים אותו דבר.
בבית באוריינט האוס ובגאר כבר כולם יודעים שמחר אני מוזמנת לניסרין טופקאפי. המורה שלי דואגת ליידע את כולם. יש דיון גדול מה לבקש ממנה ללמד אותי. כוריאוגרפיה חדשה? צועני? קומבינציות חדשות? או עבודה על דברים שצריך לשפר. ניסרין ידועה בעבודת ידיים נהדרת. עולה גם הרעיון הזה. אל תגיעי אליה ותאמרי את פרופשונל. מקצועית. ניסרין לא אוהבת רקדניות שמדברות ככה. אלה עצותיהן של החברות לריקוד. אני מתרגשת מאוד לקראת מחר. ערב ראש השנה להתחיל בשיעור עם אחת הרקדניות הטובות ביותר בעולם.

בלילה אחרי ההופעות אנחנו קונות "שאראפ", יין בפיצוציה המקומית בקורטולוש. גולניהל, מצטרפת אלינו. כשבנה הקטן הולך לישון, אני וגוניהל פוצחות בריקוד בסלון עם המוסיקה החדשה שהבאתי מהארץ. למעשה, לא חדשה אבל אין להן את כל המוסיקות שיש כאן המגיעות אלינו ממצריים ומאירופה.

ובדבר חשוב ביותר לא עדכנתי אותכם! טקס ה"נמאס" שהתפילות והחזרה בתשובה שהיו הדבר העיקרי בחייהן של מורתי וגולניהל נעלם כלא היה. איך זה קרה? החבר התורכי מצרי ההדוק של גולניהל, שבגללו היא נסחבה לדת הודיע לה באחד מן הימים כי הוא עומד לשאת אשה צנועה ודתית במקומה. גולניהל לא נשארה חייבת, ותוך חודש החלה לצאת עם גבר עשיר ונאה. גולניהל פוסעת בקלילות לתוך המרצדס הזהובה ולא מזכירה את החבר שלה יותר. היא הפסיקה להתפלל וטוענת שזה סותר את עבודתה הנוכחית כרקדנית בטן.

מיי אידישע מאמא – ערב ראש השנה

(למעוניינים לקרוא על הרקדנית ניסרין טופקאפי בהרחבה ראו כתבה קודמת בפורום "לכל אחד יש בטן" ריאיון איתה)


יום רביעי אחר הצהריים. אני נוסעת במונית וכולי מרוגשת לקראת הפגישה עם הרקדנית ניסרין טופקאפי האגדית. נהג המונית, סרקאן שמו, לא מפסיק לפטפט בתורכית כל הדרך. אני מזכירה לו את דבי מור השחקנית ולכן הוא מתעקש לקבל את מספר הטלפון שלי. בדרך אני מבקשת שיעצור בחנות של "ציצק", פרחים בתרגום. פרחים ועוד שוקולדים מהארץ ואנחנו מוכנים לדפוק על דלתה של הגברת האגדתית.
ספר עם שיער ארוך יוצא מהמספרה שלו בדיוק שאנחנו מנסים לבחון אם הגענו למקום הנכון. את ניסרין את מחפשת? הוא שואל כשהוא רואה את הזרה. כבר רגילים למחזה של הזרות הבאות לעלייה לרגל לביתה.

אני מצלצלת באינטרקום והשער לא נפתח. ניסרין אומרת בצד השני שתיכף תגיע ושאחכה. הנה היא מדגלת על המדרגות פותחת את דלת הכניסה. אישה חביבה וחייכנית. רזה ונאה. אף לא קמט אחד. (המורה שלי אומרת שזה ניתוחים פלסטיים). שיער חום עד הכתפיים, בטח הספר עם השיער הארוך עיצב לה את התסרוקת. מי שמכיר את נדיה גמאל המצרייה, ניסרין טופקאפי נראית כמוה בדיוק. גם אופי ריקודן הוא דומה: מאוד מהיר, מלא אנרגיה ושובב. ניסרין טופקאפי הוא גם שם במה והוא אינו שמה האמיתי. (ניסרין אולי כן טופקאפי בוודאות לא).
יחסית לבתים תורכים אחרים הבית שלה די מודרני. בכניסה אני חולצת נעליים ומקבלת נעלי בית חלופיות כפי שנהוג בכל בית תורכי. סלון ענקי משמש אותה כסטודיו וכולו מאובזר במראות. יש לה אוסף אדיר ונדיר של דיסקים למוסיקה לריקודי בטן. היא מזמינה אותי למטבח ושואלת מה ארצה לשתות. בתשובה יוצא לי אפצ'י די רציני, והיא אומרת כן בימים אלה כולם חולים בגריפה. (שפעת). היא מציעה שתכין לי תה עם אספירין, אני מסרבת בנימוס מהסיבה שייתכן שזה ישפיע עלי פיסית לא טוב ואני רוצה להיות איתה בשיא הכושר. טוב, אז הולכים על תה עם לימון. אני מחמיאה לה ומספרת לה שכולם מתרגשים שהגעתי אליה. זה לא מזיז לה את העפעף אפילו. די, אל תעשו אותי כזאת, אני בסך הכל רקדנית ומורה.
אני מספרת לה על הכתבה שקראתי עליה בעיתון התורכי ואותו תרגמתי לכם בפורום בעמודים קודמים בשם: לכל אחד יש בטן, ריאיון עם הרקדנית ניסרין טופקאפי. היא לא ממש זוכרת את הכתבה הזו, אבל היא יכולה לתאר בהחלט שאמרה משפט כזה. הנה את רואה? היא אומרת לי. לכולם יש בטן. כולם יכולים לרקוד. השבוע, כך היא מספרת הייתה בהופעה של רקדנים שלכל אחד מהם יש מום כלשהוא. והם רקדו (למרות שחלקם חרשים) וניגנו והיה נפלא.
היא שואלת אותי מה אני רוצה שהיא תלמד אותי. אני עונה שאין לי בקשה מסוימת. או שנתחיל את השיעור ונזרום עם מה שיבוא ואותו אלמד, או הצעה אחרת: הבאתי איתי קלטת וידאו מהופעותיי שבה נוכל לצפות. את הדברים שתראה שצריכים תיקון נעבוד עליהם. בעיני ניסרין מוצאת חן האופציה השנייה.
אני מנצלת את זמן שתיית התה לערוך איתה ריאיון קצר עבורכם הקוראים בשאלות המטרידות אותנו יום יום במקצוע הזה ששמו מחול מזרחי.

שאלה ראשונה היא שאלת מיליון הדולר שהוצגה בפורום בעבר כדיון מאוד סוער. הדיון נסב על הנושא של נוכחות בריקוד. הצגתי בפניה את המצב שיש רקדנים מאוד כריזמטים שלא משנה מה יעשו תמיד יהיו בעלי עוצמה ונוכחות. ואחרים שהם פחות כריזמטים אך השקיעו בריקוד, למדו אותו והם מוכשרים לדבר.

אני: האם ניתן לפתח נוכחות, האם זה דבר נלמד? האם אפשר ללמוד להיות בעל כריזמה בהופעה?

ניסרין: מי שאין לו כריזמה קשה מאוד לפתח את זה. (היא מעקמת פרצוף). אבל את יודעת מה, אם רקדן או רקדנית יוציאו את עצמם החוצה, את האישיות שלהם ויבטאו את עצמם אז הכריזמה והנוכחות תגבר. אפשר לעשות זאת באמצעות מוסיקה שאוהבים ומזדהים איתך שביכולתה להוציא ממך את הדברים הללו.

אני: מי הרקדנית האהובה עלייך ביותר?

ניסרין: מונה סעיד. יש לי את כל הקלטות שלה היא נהדרת. היא ההשראה שלי.

אני: איך אתה מסבירה את העניין הזה שרקדניות תורכיות לא מגלות רגש בריקוד כמו אחיותיהן המצריות?
לעומת זאת הזמרות התורכיות בהחלט מגלות רגש ועוד הרבה...

ניסרין: את חושבת? זה תלוי בכל אחת באופן אישי. אם היא מגלה רגש או לא. יכול להיות שהרקדנית בתורכיה שחוזרת על אותה הופעה מדי יום, שחוקה או מותשת וחושבת על החזרה שלה הבייתה. הרבה דברים יכולים לגרום לזה, אך אני לא רואה את זה ככלל על הרקדניות התורכיות, אלא משליכה את אופי הריקוד על כל רקדנית וסגנונה היא.

אני: אז מהוא הסגנון הריקוד התורכי?

ניסרין: כהגדרה לא הייתי אומרת שקיים כזה ריקוד בטן המיוחד רק לתורכיה. הריקוד האוריינטלי הוא המצרי. כן רקדניות תורכיות יצרו שילוב משל עצמן, שאולי לזה את מתכוונת בו הן רוקדות: צועני, שיפטטלי ואוריינטל (רקס שארעי). שילובים אלו נרקדים ע"י הרקדניות בהופעותיהן כאן.


בתורכיה מאמצים מאוד את הסגנון של ביאטה וחורסיו. הם רקדנים נהדרים אך הייתי רוצה שהרקדניות בתורכיה ייצרו דברים מיוחדים משל עצמן.

ניסרין מראה לי בוידאו קטע כוריאוגרפיה לא גמור שהיא בנתה עבור המופע הארם סולטן. קרוב ל-60 רקדניות, פירואטים, סולואים, בעמידה בישיבה בהעמדות מדהים! אין מילה אחרת.
היא כמעט מסרבת לכל הצעה שהיא מקבלת של עבודה. בקרוב תיסע לאתונה להעביר סדנא רק מפני שהבטיחו לה שזה יהיה גם נופש. בנובמבר תתחיל ללמד באוניברסיטת בילגי שבאיסטנבול קבוצות מתחילות. כל יתר הזמן הפנוי היא מעוניינת להשאיר לענייני הלב.

את יודעת שהייתי בישראל? היא אומרת לי. כן, סיפרת לי לפני מספר שנים אני מזכירה לה. היא הגיע לארץ להופיע בחתונה של מליונר יהודי תורכי. שהתה בארץ יומיים.
פתאום עיניה זורחות וחיוך גדול נמתח על פניה: יויו, את מכירה את השיר שאני כל כך אוהבת....
ואני מחכה לשמוע שהיא תיכף תבקש איזה עיבוד למוסיקה מצרית, או במקרה הכי הכי... אולי שריף הילד הדרוזי? שרית חדד? זהבה בן? קוקו מאילת?
לא ולא. מיי אידישע מאמא. מה זה מיי אידישע מאמא? את יכולה להסביר לי? שמעתי את השיר הזה פעם מפי זמר (היא אמרה את השם שלו אבל שכחתי). באיזו שפה זו? זה בעברית?
אז אני נותנת נאום קצר מה זה יידיש. מי דובר את השפה הזו ומה זה אומר. היא נלהבת ומתרגשת. תבטיחי לי שבפעם הבאה תביאי לי את השיר הזה, בסדר?

ניסרין הולכת להרתיח הפעם קפה תורכי כמו שצריך לעשות אותו באמת על הגז. אני מתלווה אליה. אנחנו ממשיכות לפטפט וכאשר אנחנו מסיימות לשתות את הקפה תוך צפייה בקלטת וידאו שלי היא הופכת את הכוס שלה. את קוראת בקפה? אני שואלת אותה.
לא, אבל ככה זה טוב להפוך את הכוס אחרי ששותים ממנה. זה כמו לרחוץ פנים. אבל גולניהל יודעת, היא לוחשת לי. באמת? איזה רעה. ראיתי אותה גם הופכת את הכוס וששאלתי אותה היא אמרה שהיא יודעת מעט מאוד. אני מספרת לה שאני קוראת בטארות והיא מתלהבת מאוד ושואלת אם הבאתי את הטארוט שלי לתורכיה. באוזניים שלה לא עוברת התשובה שהם בישראל. נו, היא חוזרת, מתי תביאי את הקלפים אלי הבייתה?

עד כאן צחוקים ועניינים ופה כבר מתחיל להיות רציני מאוד. ניסרין לוקחת דף ועט ומתחילה לרשום הערות על מה שהיא רואה בקלטת וידאו. ראשון, אני רוקדת כוריאוגרפיה שלה.
ניסרין מלמדת בדרך הומוריסטית בה כל תנועה מקבלת משמעות. כשהיא מסתובבת היא אומרת לעלם חמודות: האדי ביי ביי (תגיד שלום), ושהיא משלימה את הסיבוב: אז היא מביטה ואומרת: נה? מה . יעני, כבר הולכים? הפוזה של היד על הראש בהקשרים מתאימים היא: עשית לי כאב ראש. היא נותנת מספר דוגמאות למה שהיא קוראת לו אסטתיקה בצעדים ובצורת החזקת רגליים בריקוד. היא לא למדה בלט אך משתמשת בדברים מתוך הבלט הקלאסי. לדוגמא: שמינייה למעלה עם קרסוליים בפלייה תוך כדי זה שהברכיים צמודות אחת לשנייה. עם זה היא רצה לאורך ולרוחב הסלון. אני רוצה שתהיי כמו נוצה. שככה תעופי בחדר אבל, עם היציבה הזו. אנחנו עובדות על דברים בסיסיים מאוד וזה קצת מאכזב. בסוף השיעור אנחנו מתחילות כוריאוגרפיה נהדרת מלאה במימיקות. אז היא עוצרת ואומרת ששיעור כוריאוגרפיה אם אני רוצה לבוא שוב עולה יותר. מדי פעם היא מבריקה בעוד תנועות לפי הרצף שהזכרתי קודם וכל פעם מבסוטה מעצמה עוד יותר. היא מסכמת ואומרת שאין צורך שאבוא אליה ללמוד עוד מכיוון שאת התנועות שלה רובן אני עושה ומכירה. מה שהיא רוצה שאני איישם את הטכניקה החדשה שהראתה לי. היא מציעה לי ללמד את מה שאני לומדת, כך גם היא עשתה. דבר זה עוזר לך ללמוד ולהפנים. היא גם מציעה לתפור חליפות מי שיכולה, על מנת להיות יצירתי ולפתח חוש יצירתיות. היא בעצמה הייתה תופרת את חליפותיה וכן הייתה תופרת חליפות לרקדניות שאותן לימדה.

היא אומרת שרואים שאני תלמידה של המורה שלי. שלמדתי ממנה הרבה, והיא שואלת כמה זמן למדתי איתה כל פעם. בריקודים שלך, אתם לעיתים נראות אותו דבר, זהות לחלוטין. את הושפעת ממנה הכי הרבה היא מציינת. אפשר לומר שהיא מי שעיצבה אותך. (המורה שלי הייתה תלמידה שלה).

בסיום השיעור היא מראה לי קטע נוסף בוידאו. לפני מספר ימים היא הופיעה על במה באיסטנבול ורקדה. ניסרין מקפידה לא להצטלם יותר. לא בשיעור והיא גם לא מופיעה. אך יש מקרים יוצאי דופן: זמרת צעירה ומתחילה כמו בריטני ספירס , ככה בסגנון ביקשה שתלמד אותה כוריאוגרפיה לשיר שאותו היא שרה. השיר מדבר כמובן על מה הזמרת תעשה אם אהובה יילך. מול קהל עצום באמפי פתוח היא הזמינה את ניסרין לרקוד יחד איתה את הריקוד. הכוריאוגרפיה הייתה מלאה בהומור כמו תנועות של טביעה, תוך כדי שמיניות, תקים של לא רוצה בכתפיים. הקהל שלא ראה את ניסרין טופקאפי שנים מחא לה ממושכות. בתורכיה היא נחשבת למספר אחת בעולם המחול המזרחי ושעוד לא קמו כמוה. אחרי זה הדגימה הזמרת הצעירה איך ניסרין טופקאפי מלמדת והיא רקדה לצלילי סולו תופים עם דוגמאות בסגנון שהבאתי קודם: תבוא תלך. מה כבר אתה הולך? ועוד.
הקהל התגלגל מצחוק.

אני מספרת לה שזהו ערב השנה החדשה העברי. היא מחבקת אותי ומאחלת לי חג שמח. היא מכינה לי שוב תה הפעם עם לימון ואספירין נגד השפעת. אנחנו נפרדות בידיעה שמחר נתראה שוב במועדון הגאר. ניסרין תגיע עם תלמידותיה של השנה שעברה לחגוג לאחת מהן יום הולדת.

אני נכנסת למונית שמחכה לי בחוץ איתה אני נוסעת לגאר לפגוש את ה'אגי בבא. ה'אגי בבא זה כינוי לאדם קדוש ודתי. ומעתה שם החיבה החדש של טאהיר למרות שהוא מתנגד לו בכל תוקף והוא מצהיר על עצמו כחוטא. מה לעשות למדתי מילים חדשות בתורכית שצריך לשנן אותן.
בדרך ובגאר אני מגלה שאני בעצם מאוכזבת מהשיעור של ניסרין טופקאפי. עבדנו על דברים בסיסיים מאוד ועדיין היה קשה לי מאוד. לא דברים חדשים, לא תנועות. שילמתי כל כך הרבה....
אני עולה לחדר האומנים עם פנים נפולות. בורהאן הרקדן הקווקזי קולט אותי מזוית עין ומשאיל לי את ה"מסבחה" שלו. שרשרת חרוזים שהמוסלמים אוחזים בידיהם מעבירים חרוז חרוז וכך למעשה מונים את שמות אללה. קחי, תרגעי. תיכף תסתיים ההופעה.
אנחנו יוצאים והכבישים מאוד פקוקים. טאהיר מתבונן בי בחמלה ושואל מה קרה? אני מספרת שבדיוק חזרתי משיעור עם ניסרין טופקאפי ואני עצובה. הוא עושה סימן ביד של לא חשוב ותעזבי אותך הכל שטויות. הקווקזים מנסים להצחיק אותי ובורהאן שנוהג מנסה לדבר איתי באנגלית ולהזכר ב"מיי אינגליש טיצ'ר". (המורה שלי לאנגלית). זה לא ממש עוזר, וטאהיר מבטיח שיעבוד איתי על כל הדברים של הבלט שהיו בשיעור. הם המשיכו לקרקר עליי איך המונה דפק בשיעור ושבכל דקה עוד דולר ירד. מצחיק מאוד.
טאהיר מגייס את כל קלטות הוידאו שלו של מופעי בלט. דון קישוט, לימוד בלט קווקזי, לורד אוף דה דאנס מה לא. שעות ארוכות אנחנו צופים בקלטות ועובדים על פוינט ברגליים, סיבובים וכיוצא באלה.
איך אני למדתי? הוא אומר. הכל מקלטות וידאו. רק אחרי שידעתי הצטרפתי לבלט הקווקזי ללימודים במשך שנה.

שעה שלפני הזריחה. עדיין חושך בחוץ אך השמיים כבר מתחילים להחליף את גוונם לכחול כהה. אני מתעוררת לשמע שלוש מאוזינים מהמסגדים הסמוכים שעושים תחרות ביניהם מי מתפלל יותר יפה או מי יביא יותר אנשים למסגד. כל אחד מהם מסלסל בקולו, ומנסה להתגבר על חברו מהמסגד השני.
יחד איתם מתגבר לו צליל אחר, צליל המחשבות שלי. והוא שואל מה את עושה כאן?


יום חמישי סמה ילדיס

איך שאנחנו מגיעים לגאר אני פוגשת את סמה ילדיס הרקדנית (ראו יומן מסע קודם) הידועה במצבי רוח משתנים ובשתיית הרבה ערק. שיערה שחור ארוך, היא כבת 50 ויותר ונראית נהדר. היא מלווה בזמרת אותה היא רוצה להציג למנהל הגאר ויחד עם המנהל הם מתיישבים לשולחן.
היא מקבלת אותי בסבר פנים חמורות. "גול, ככה מתנהגים? כמה ימים את באיסטנבול ואת לא מתקשרת אלי? נתתי לך את הטלפון של טולאי קרג'ה כל מי שביקשת ואותי שכחת?"
אני פונה במבט מתחנן אל מנהל הגאר שיעשה משהו. זו טעות גדולה להסתבך עם סמה ילדיס. אני מרצה אותה בחיבוקים ונשיקות ואומרת לה: מה את רוצה? הנה את בעצמך אומרת שאת מאוד עסוקה בימים אלה עם התלמידות מיפן.. סמה אבלא (אבלא כינוי לאחות גדולה ותואר כבוד) אומרת בסדר, תשבי באולם שתגמר הפגישה עם הזמרת אני אבוא לדבר איתך. אבל לא דובים ולא נעליים. ברגע שהיא שומעת ש"אחות גדולה" נוספת נמצאת ב"סלון" השני, הלא היא ניסרין טופקאפי אבלא, היא מוותרת על התענוג ונעלמת כלעומת שבאה. אני מתקשרת אליה לברר איפה היא והיא מנסה לתחקר אותי עם מי ניסרין אבלא הגיעה וכמה תלמידות יש לה בדיוק. היא מספרת לי שהיא לא מלמדת ריקודי בטן יותר ומתמקדת רק בריקוד הצועני. ולתלמידות של ניסרין ובני זוגן: הם מנצלים כל רגע שבו אפשר לעלות על הבמה ולהראות מה הן למדו. ניסרין הפעם לא מצטרפת אליהן. היא חוגגת איתם בכיסאה ומרבה לעשן.
בשיעור היא הציעה לי להדליק סיגריה כאשר חושבים זה עוזר לריכוז. טיפ למי שמעשן.
ניסרין עשתה לתלמידות שלה היכרות איתי וסיפרה להן על ריקודי.

את הליילה אני חותמת עם טובה, אחות של גולניהל הזמרת. המורה שלי מבקשת שאתלווה אליה. את זרה ואותך לא יטרידו. שוב אנחנו חמולה של בנות, חברות של טובה. הן מחכות בבית ואנחנו יוצאות להופעה שלה. השוער מחנה את הרכב, לוקח את המפתחות ופותח לנו את הדלת. לא משנה איפה את מופיעה כבוד תקבלי. בכניסה צוחקים עליה ועלי באנגלית וקוראים לי : בודי גארד. יכול להיות שיותר מדי קופתא ודונר קאבאב מצדיקים כרגע את הכינוי שזה עתה הודבק לי..


יום שישי טולאי קרג'ה

השכמה. היום יש לנו פגישה עם בעל הדירה החדש ממנו מורתי עומדת לשכור בית. אנחנו קובעים איתו במשרדי המתווכת. לפני זה אנחנו עושות רונדל ליד הבית החדש עם המכונית. בית עם חצר יפה וקומפקטי. בעל הדירה נראה איש עמיד ומרשים. מתברר שהיה איש צבא וכעת שיצא לגמלאות הוא מרויח את מחייתו מהשכרת בתים. הוא תוהה על קנקנה של המורה שלי. משוחח רבות.
סוגרים חוזה בלחיצת יד והפקדת סכום כסף לבטחון. אני שואלת אותה במה סיפרת לו שאת עוסקת?
אה. אני מדריכת תיירים. כרגע אני מגדלת את ילדי, אך אשוב לזה בקרוב. הבנתי שאני הייתי השלמה נהדרת לסיפור כתיירת מישראל. היא ממשיכה: אני לא יכולה לספר שאני רקדנית ועוד נשואה. שבעלי מרשה לי לרקוד... אנשים לא מכירים ולא מבינים. הוא היה עלול לא להשכיר לי את הבית.

עוצרים לארוחת בוקר מאוחרת בבשיקטאש. ומה בתפריט: לילד ולמורה שלי נקניקיות וציפס ולי לחמניה ענקית עם דונר קבאב (שוורמה תורכית). המורה שלי מזמינה אחרי כל זה גם וופל בלגי ענק עם שוקולד חום ושוקולד לבן. בשבילי זה כבר יותר מדי....
הילד רוצה לשחק בגן. לא הרחק יש גן משחקים על שפת ימת הבוספורוס. מייד הוא מוצא לו חברים ומשחק איתם. אני מחשבת מרחקים ומגיע למסקנה שעכשיו זה הזמן והמקום להתקשר לטולאי קרג'ה. היא גרה לא הרחק מכאן בעצם. בוא ננסה את מזלנו.
אני מתקשרת והמורה שלי מדברת. טולאי נשמעת בקו השני. היא חוזרת ושואלת אם אני פרופשיונל, רקדנית מקצועית כי אין לה סבלנות ללמד מתחילות. היא אומרת שסמה ילדיס דיברה איתה בקשר אלי והיא תשמח לפגוש וללמד אותי. מה את רוצה ללמוד? היא שואלת. צועני? ריקוד בטן? סאגאת?( בתורכית זיל?) כוריאוגרפיה? אני מבקשת ריקוד צועני. שיעור עולה 50$. אפשר לנשום...
אני מסכמת איתה על שעתיים שיעור ונפגש בדיוק בשעה 15:00 בביתה. היא מוסרת את הכתובת וחצי שעה לפני הזמן אני ומורתי ממהרות לביתה. גם היא מתלהבת לראות אותה, ואולי להצליח לקלוט משהו חדש. טולאי גרה בלבנט שזה קרוב מאוד לאטילר ובאיזור היוקרתי מאוד של איסטנבול כמו רוב הרקדניות המוצלחות והעשירות.

אישה יפה ובלונדינית פותחת את הדלת. אנחנו לוחצות ידיים. היא בג'ינס ובטי שירט. כשהיא רואה את סאלי היא ממש מבסוטית ומסדרת לו חבר. בנה בן השלוש. זה מאוד חכם כי השניים נעלמים לחדר המשחקים שהוא גם הסטודיו שלה (עם מראות). חולצים נעליים ונכנסים לנעלי בית. הבית כולו שטיח מקיר לקיר והקירות של הסלון צבועים בירוק עדין. ריהוט וטעם ערבי. אנחנו מוזמנות לשבת איתה בסלון וקרובת משפחה שלה על תקן עוזרת מגישה לנו נס קפה! נס קפה זה לא מובן מאליו בתורכיה בכלל לא.
בדרך כלל שותים קפה שחור או תה כהה מאוד ומר שחייבים להמתיק אותו עם סוכר. בהתחלה היא והמורה שלי מדברות בתורכית ואני מרגישה נעלמת. המורה שלי מספרת עלי. היא סיפרה שלמדתי אצלה מספר שנים, שאני רקדנית ומורה בישראל, ושבביקורי אני מופיעה בתורכיה. שבאתי ללמוד אצלה את הסטייל התורכי והסגנון שממנו אני מגיעה הוא המצרי. היא נותנת דוגמא של כל מיני צעדים עם שימי שאותן התורכיות לא מרבות לעשות. טולאי מקשיבה בעניין רב. אני מתערבת בשיחה ושואלת אותה על חייה. מאז הפסיקה לרקוד בגיל 30 לדבריה, נראה שהיא צמאה מאוד ומתגעגעת לריקוד. מספיק גפרור אחד קטן ואש הריקוד בוערת בעצמותיה. היא רוקדת מגיל 11. לא סתם רוקדת אלא מופיעה! כיצד התחילה לרקוד? סבתא, דודתה ואחיניותיה כולן היו רקדניות בטן. כך היא למדה לרקוד. בגיל 11 התחילה להופיעה והסתירה את זה מהמשפחה. אבא שלה שלח אנשים לעקוב אחריה והם תפסו אותה רוקדת במועדונים. היא קיבלה אזהרה חמורה שאם תעשה דברים אחרים מריקוד, לא יכירו אותה יותר בבית כבתם. היא התחילה לרקוד מתוך מצוקה כלכלית. היא פרנסה 9 נפשות בבית. למרות זאת היא אומרת תמיד אהבתי לרקוד ורקדתי מאהבה לדבר. אני מוסרת לה ד"ש חם מהודא שלנו מקנדה. אני מבקשת עבור הודא לקנות קלטות וידאו שלה. התשובה המאכזבת היא שאין לה. גם קלטות שהיו לה נעלמו אי שם בבוידם כלא היו או שבעלה החרים לה אותם. אני בכל זאת מתעקשת ומבקשת לראות תמונות (אין רקדנית בלי תמונות) מהופעות שלה. היא אומרת רק רגע וחוזרת כעבור מספר דקות עם ארגז בינוני שהעלה אבק. טולאי מוציאה תמונה אחר תמונה ומגישה לנו אותם ומספרת על כל המקומות בהם הופיעה. מה דינה ממצריים פריאיירית על ידה. לא היתה רקדנית חשופה ממנה על פני כל כדור הארץ. אולי פרינסס באנו גם. בכל התמונות היא בלונדינית, עיניים ירוקות חזיה שלא משאירה כלום לדמיון, חגורת אגן דקה ושסעים רחבים מאוד שמגלים רגלים יפות וסקסיות עד למעלה. טולאי נהגה לתפור את כל החליפות שלה בעצמה. הנה היא רוקדת עם בגד כולו רשת דייגים לבנה. בתמונה אחרת מהאוריינט האוס היא מהתלת בגבר שרוקד לצידה. תמונה אחרת מראה אותה בת אחת עשרה לגמרי לא מפותחת עם חליפת שני חלקים. בתמונה אחרת מההמת היא עומדת על רגל אחת ורגל שנייה בתנועת סוס כמו בסעידי והכל על קצות האמצעות. "שי איז ורי אסטטיק דוינג, (היא מאוד אסטית) אומרת לי המורה שלי באוזן על היציבה שלה. ואני מחזירה לה בלחש אבל הבגדים "טו מאץ אופן" יותר מדי פתוחים. סיגלתי לי דרך לדבר עם המורה שלי בסוג של אנגלית קלוקלת כזו שרק היא מבינה. טוב, אז טולאי.
היא מראה תמונה אחרת והנה אתם יכולים גם לצפות בה. טולאי נותנת לי אותה מתנה. זו בדיוק הייתה הבקשה הבאה שלי ממנה אך היא הקדימה אותי. טולאי אומרת שהיא המציאה את הסגנון של חליפות הטנגה, שהם בעצם חצאיות החשופות כמו תחתוני טנגה. היא סיפרה שנהגה להשתזף וחגורת האגן הנמוכה לא התאימה לפסי השיזוף. אז הינה האופנה הישנה לפי טולאי. כיום חשוב לציין רוב הרקדניות התורכיות לא מתלבשות ככה ואחראית לזה בלה המעצבת הידועה.
לפי התמונות, לא היה מקום שהיא לא הופיעה בו. יש לה הרבה תמונות בהן היא רוקדת עם סאגאת בתורכית זיל (פעמון). טולאי מספרת כי מאז התחתנה עם בעל עשיר, שעיסוקיו בטקסטיל היא לא צריכה לעבוד יותר ומעבר לכך שהוא לא מסכים. גם הוא לא נלהב שבאות אליה רקדניות ללמוד. סמה ילדיס כל הזמן מדרבנת אותה ומבקשת ממנה שתלמד אך בדרך כלל היא מסרבת בנימוס.
היא מעדיפה ככה. היא מספרת לי על רקדניות מפורסמות שמה יצא להן מזה בעצם. היום הן בודדות ועריריות בגפן. פרניסס באנו, אחת הרקדניות הידועות ביותר בתורכיה (ראו כתבה בפורום מי הן הרקדניות התורכיות) מתקשרת אליה לעיתים רק כדי שתזמין אותה לשתות קפה ולא להיות לבד. היא מספרת עליה שכל ערב היא מבלה בגפה ומאוד עצובה. אני שואלת אותה מה הסיבה לכך? והיא עונה: הביטוי אני סופרסטאר. ככה נשארים לבד.כל השנים היא אמרה אני סופרסטאר....
טולאי מונה על כף ידה את הרקדניות שהיו לשם דבר בתורכיה. היא מונה את עצמה בתוכם. פרינסס באנו, טולאי, ניסרין טופקאפי, עוד רקדנית שאני לא זוכרת את שמה, סמה ילדיס.
מי נשאר בתורכיה? היא אומרת. אף אחד מהדור הזה לא רוקדת יותר. ומי עכשיו? אף אחד. אני נעלבת בשביל המורה שלי ומזכירה את שמה. טוב, היא אומרת אף פעם לא ראיתי אותה רוקדת.
הדבר הכי מוזר מבחינתי היה שלא היה לה מוסיקה שתוכל ללמד אותי. היא אמרה שהשאילה את המוסיקה לחברה. מוזר. לכן קבענו שוב בערב שאחזור אליה ואביא מוסיקה שקניתי בתורכיה ונמצאת בבית בקורטולוש. זה קצת בעייתי כי אני אמורה להופיע הערב באוריינט האוס. אני מחליטה לוותר על ההופעה ולהקדיש את הזדמנות הפז הזו ללימודים עם טולאי. מחר בעלה חוזר והיא נוסעת איתו לעיירת נופש. לקחתי החלטה. אנחנו חוזרות לקורטולוש לא לפני שקבעתי עם טולאי לנחות אצלה בבית שוב בשעה 19:00 בערב.


שיעור עם טולאי קרג'ה

כמו שסיכמנו אני מגיעה בשעה שבע בול, מצלצלת בפעמון. טולאי פותחת את הדלת בשמלה אדומה מיני מתנפנפת כמו של שחקניות טניס ונעלי עקב אדומות. כיפה אדומה אומרת שהתלבשה כך במיוחד בשבילי.
כל המשפחה נאספת בסלון לראות את אמא אלילה רוקדת. כולם יודעים שזה מחזה ששווה לצפות בו. למרות שטולאי מאוד מתאמצת היא רקדנית דגולה באמת אבל ללמד זה סיפור אחר. קשה לה עם האנגלית והיא רוצה להראות הרבה. לעומת אייטול שהתעקשה ללמד אותי כמו שצריך, ובעיקר ללמוד את הקצב הלא סימטרי של האקסק, טולאי מראה את התנועות וכל היתר היא משאירה לי לתרגול עצמי אחר כך.
למרות שהוראה זה לא הצד החזק שלה, זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. התחלנו בבסיס וכל פעם היא העלתה את דרגת הקושי והוסיפה עוד לתנועות הבסיסיות. היא הקפידה איתי על מימיקה. על צורת החזקת הגוף והדגישה את ההבדלים בין הריקוד הצועני לריקוד בטן. ככה עושים באוריינטל היא מתקנת בצועני אני רוצה שזה יראה כך וכך... פה היא מנגבת את הזיעה מעל המצח. במקום אחר אנחנו עושות כביסה. פתאום היא לוקחת אותי ומושיבה אותי כאחד מהקהל שצופה בה. את הקהל, היא אומרת. תסתכלי איך רוקדים עכשיו עם הקהל. היא לוקחת את היד שלי ושמה אותה על המצח שלה. תוך כדי היא מוציאה את הבטן החוצה ופנימה לפי קצב 9/8 הלא הוא האקסאק. סיג'אק, סיג'אק, היא אומרת בתורכית. יעני חם... חם ...אח"כ אנחנו עוברות לקטע רצפה. טולאי מראה לי איך דופקים עם הברך על הרצפה לפי הקצב, מתיישבים על הרצפה בבת אחת ועוברים לפוזות הצועניות של "מכבסת ותולה". שכן הריקוד הצועני כאמור משופע בתנועות מעבודות הבית השונות של האישה. היא חושנית, מלאת הבעה. רצינית, פעם מתבדחת, פעם מביטה במבט נוקב. אי אפשר לצפות אותה כמו טורבו. הכל על נעלי עקב אדומות וגבוהות. היא מלמדת אותי צעד נוסף עם רקיעות רגליים כמו בפלמנקו. לוקח הרבה זמן לקלוט את הצעד הזה אך היא מחליטה להתעקש. כל מי שלימדתי אותו את הצעד הזה עושה אותו בערך, את הצלחת. היא מחמיאה סוף סוף. אח"כ היא מבקשת ממני שאחזור על כל מה שלימדה אותי. כל הבית מעודד וכולם מאוד מבסוטים שאמא רוקדת. אני מבקשת לראות עבודה עם סאגאת. השם בתורכית הוא זיל שפירושו פעמון. טולאי מוציאה מהמגירה שלה זוג סאגאתים עבים כבדים ומסורבלים. היא מלווה איתם את המוסיקה המתנגנת. לא ראיתי כמוה אלופה בסאגאת בשום מקום. היא לא רואה ממטר בסאגאת גם לא את הנגן שמנגן במצריים במסגד של הסופיים. אין דבר כזה בשום מקום. היא מלווה כל מוסיקה גם מצרית ושהיא מנגנת אי אפשר לראות את האצבעות שלה מרוב שהן מהירות. מהר מאוד ירדתי מהעץ עליו טיפסתי והבנתי שסאגאת אין טעם לתרגל איתה. ובטח לא ברבע שעה האחרונים של השיעור. כדאי להתרכז במה שהתחלנו. היא מסכימה שאני אצלם אותה לשימושי האישי בלבד. אני נותנת לה מילה של כבוד בשמי ובשם המורה שלי שלא אפיץ את הקלטת. (5 דקות בדיוק). בסיום השעתיים בקיצוץ רבע שעה אחרונים, הרי זמן זה לא ממש זמן אצלה כמו אצל הרבה רקדניות, היא מבקשת שארקוד לה. היא רוצה להתרשם. אני רוקדת וטולאי מלווה אותי בסאגאתים. היא לא אומרת טוב או רע, רק בסוף היא שואלת מדוע אני לא עובדת באופן קבוע בתורכיה ונשארת להתגורר באיסטנבול.
כך סיימנו את השיעור וחברה שלה מגיעה לבית לחגוג את זה שבעלה לא נמצא. זה נקרא בפיהם יום חופש. טולאי מזמינה אותי לשבת ולאכול איתם. היא מספרת שלמשפחה של בעלה יש מסעדה כך שהיה עליה ללמוד לבשל כמו שצריך. היא הכינה חמוצים (בתורכית טושו) חצילים, סלטים, חריף (הם התפלאו שאני אוהבת) דגים מלוחים ועוד. מוזגים לכולם ערק (בתורכית ראקי) עם מים לחגוג את יום החופש.
משקה אחר שאותו הם אוהבים מאוד וזה הדבר הכי מזעזע שטעמתי בתורכיה זה מיץ לפת אדום חמוץ או חריף. שזה בעצם מיץ חמוצים. המפגש והארוחה היו לבביים מאוד. הבן שלה הגדול, משקפופר ופריק מחשבים עוזר לה לדבר איתי באנגלית. מדברים על דא והא לא על ריקודי בטן. מתחבקים ומתנשקים ואני אומרת שאינשאללה נתראה שוב.





יום שבת

אני והמורה שלי ובנה, חוצים את הגשר של הבוספורוס ונוסעים לצד השני של איסטנבול. בי מיי נקסט, היא מבקשת ואני עושה. אנחנו נוסעות היום לאסוף את סבתא ינגא את עיישה גול ואת אליף ומשם נמשיך לאומרנייה לביתו של ארקן ואישתו, הזוג הצעיר.
עיישה גול מאופרת בעדינות נכנסת לאוטו ואני אומרת לעצמי אפשר לחשוב לאן אנחנו יוצאים. טוב, מגיעים לבית של ארקאן ואישתו. רחוק רחוק...אישתו כיאה לכלה טריה מוציאה סטים של צלחות חרסינה וכוסות תואמות. המורה שלי מביאה להם מתנה ומתפעלת ממנה בעצמה מאוד. שעון קוקיה שיושב על פיל הודי. אבל זה מתאים לבית שממילא מעוצב בטעם ערבי לאללה. שולחן האורחים בסלון עשוי מזכוכית ומבעדו רואים זר פרחים מפלסטיק בילד אין. קירות ורודים. תמונות של שטיחים תלויים בכל מקום. האישה טורחת והבעל מארח. עיישה גול ואליף עוזרות. אוכלים ארוחה דשנה וכולם מחמיאים לאישה הצעירה והטרייה. ארקאן מתמוגג מנחת. אני די משתעממת ומבלה את זמני בשליחת הודעות בסלולרי לטאהיר.
לקינוח יש קפה שחור תורכי בכוסיות ספל קטנות. אני מנסה את מזלי וזורקת לסבתא ינגא אם היא יודעת לקרוא בקפה. הרבה נשים מבוגרות יודעות בתורכיה. היא עונה שכן. אני הופכת את הספל שלי ומסובבת שלוש פעמים בכיוון השעון. ינגא, מחכה שהכוס תתייבש. היא הופכת ומתחילה לקרוא: תוך יום, המורה שלי מתרגמת, תקבלי טלפון עם הצעת עבודה מאישה בלונדינית וגבר עם ישבנים גדולים ממקום רחוק. אני נקרעת מצחוק על התיאור המדוייק ושואלת את עצמי איך זה יכול להיות מחר יום ראשון אני חוזרת לישראל. ת'אמת, בגלל זה אני מקשיבה לה עכשיו רק בחצי אוזן. היא אומרת לי שבזבזתי הרבה כסף, (ראיתם שיעור של 200$) ושוב אני חוזרת להקשיב לה.


אחרי הבילוי המשפחתי שנמשך עד רדת הערב, אנחנו מגיעות ישר לגאר יחד עם סבתא ינגא והבנות.
המורה שלי יורדת לקחת את החליפה שלה ששכחה שם וחוזרת מלווה בטאהיר. הוא מתסכל במבט של נשים, נשים שק נחשים. כמה שאני אומרת שאני רוצה ליסוע לאוריינט האוס כי זה הערב האחרון בתורכיה לא עוזר. הוא מתעקש ושולף אותי החוצה מהרכב.
בורהאן הקווקזי השני בלהקה מגיע בלווי אישתו. אנחנו יושבות יחד לאותו שולחן יחד עם הבנות עיישה ואליף. היא מאוד גאה בבעלה הרקדן ומאושרת במקצועו. הזמר היווני מוזג לי ערק ומים והיא מסתכלת עלי מזועזעת. אני לא מוסלמית, אני מבקשת שיתרגמו לה, מותר לי. חוצמזה, זה חד פעמי. זה לא עוזר למחוק את הפרצוף החמוץ ואת הרושם שזה עשה עליה. אחרי ההופעות אני נוסעת איתה ועם הקווקזים למסעדה באיסטנבול. מדברים איתי באמצעות מילון דיגיטלי שטאהיר דואג להביא איתו. אני מספרת להם על ישראל, והם דואגים מה"בומבה" (פיגועים). אנחנו עושים השוואה של מחירי סיגריות לבקשתם, פחית קולה, הופעות משכורת ומחיה. בורהאן וסרקאן היו בישראל במספר ערים במסגרת פסטיבל שהתקיים בארץ. הכי הרבה הם מתפעלים ממוניות מרצדס. לא מבינים איך זה ייתכן. (המוניות בתורכיה צהובות מדגם ישן שאני אפילו לא יכולה להזכר איך נקרא דגם המכונית). כל הדרך חזרה למאלטפה למורת רוחה של אשתו של בורהאן ה"כבדה" יש מוסיקה קווקזית מדהימה וקצבית. רוקדים בתוך המכונית, מתופפים על המושבים ושרים עד הכניסה לבית.

הנה אנחנו מגיעים כבר ליום האחרון.....

יום ראשון – אישה בלונדינית וגבר עם ישבנים גדולים...

הדרך ממלטאפה חזרה לאיסטנבול העיר החדשה לוקחת הרבה יותר זמן מהמצופה. בתוך דולמוש (אוטובוס תורכי) עמוס אנשים ונהג שמעשן כקטר כל הדרך אנחנו מקרטעים ונוסעים באיטיות רבה. בדרך אני מתקשרת למורה שלי ואומרת לה שאני תיכף מגיעה. איפה את? למה את חוזרת רק עכשיו, השארנו לך המון הודעות. טולאי קרג'ה מחפשת אותך היא מצאה לך עבודה באיסטנבול. יש לי את הטלפון של בעל המועדון שרוצה שתעבדי אצלו. היום אני טסה חזרה, אני אומרת לה. חייבים לדחות את הטיסה או שתגיעי מהר לפחות תראי את המקום. עם הידיעה הזאת גלגלי השיניים של המוח שלי עובדים בפול טורבו. טאהיר צוחק עלי ואומר שאפשר לשמוע אותם עד לפה. מה לעשות? לדחות את הטיסה? האם אני אספיק לפגוש אותו? האם אני בכלל רוצה להשאר באיסטנבול? מה עם הקבוצות שלי בארץ, הפורום, כהרמאנה, מופעים, חברים. כל מה שהתרגלתי ואני אוהבת...! חרף כל המאמצים אנחנו מגיעים לקורטולוש בשעה 17:00. עוד שעתיים אני צריכה להיות בשדה התעופה. המורה שלי בדיוק יוצאת מהבית עם סבתא ינגא והבנות להקפיץ אותם לאוטובוס. היא נוזפת בטאהיר. יש לה עבודה בתורכיה, מאבלא טולאי למה מאוחר? היא צריכה לראות את המקום. היא מוסרת לי ביד את הטלפון של המעסיק החדש. הכל בלחץ, אני מבולבלת מאוד ולא יודעת מה לעשות. אני נפרדת מטאהיר במהירות ואומרת לו שיש סיכוי שלא אטוס הערב. הוא משאיר אותי לשבור את הראש לבד.
הבלונדינית שהציעה לי עבודה , הלא היא טולאי קרג'ה. אני מחפשת את אל על לדחות את הטיסה אך אין קול ואין עונה. ספק אם זה המספר שלהם בכלל. אין ברירה, , נוסעים עם המזוודות לשדה התעופה ודוחים את הטיסה שם. לפחות אראה את המקום ובמה מדובר. אני מתקשרת למועדון החדש בתורכיה שפועל מזה חודשיים. על הקו השני המעסיק, מדבר באנגלית רהוטה. הוא מספר שהיה שותף בהרבה מועדונים בתורכיה, והוא ידיד משכבר הימים של אבלא טולאי. הוא מציעה לי חוזה, מגורים, ושיעורים עם טולאי קרג'ה און דה האוס. (ללא תשלום). התנאי שלו שלא אופיע במקומות אחרים כמו הגאר, האוריינט האוס ומועדונים מתחרים. תראי, הוא אומר. לא ראיתי אותך. אבל מילה של טולאי קרג'ה שהמליצה עלייך מאוד היא מילה. אני רוצה לראות אותך היום תשתדלי לדחות את הטיסה ולהגיע. אני מבקשת ממנו להשאיר לו קלטת וידאו בבית של המורה שלי במידה ולא אשאר באיסטנבול. הוא עונה שהוא לא מעוניין בכלל להתערבב עם הברנז'ה של ריקודי הבטן באיסטנבול ואשאיר את הקלטת במקום נייטרלי הרחק מרקדניות בטן. אם לא, זה לא סוף העולם. היה ונסעת, הוא אומר, תדאגי שהקלטת אכן תגיע אלי, ואני אדבר איתך בטלפון בישראל. ממילא את צריכה לסגור את עניינך שם.
בינתיים המורה שלי חוזרת. היא מתחילה לעשות בשבילי חישובים מה לעשות עם הרכוש שלי בארץ. למכור את המכונית או לא. להודיע לבעל הדירה שאני עוזבת... איך אני סוחבת את כל החליפות שלי לתורכיה ועוד. הנה, יש לך הזדמנות נהדרת. איפה מוצאים חוזה כזה. עוד עם מגורים. הרי זה מה שאת רוצה היא אומרת. מה יש לך בישראל? בישראל אין מועדונים רק הופעות אקסטרא....(ז"א ימי הולדת, חתונות וכו'). אני מתחילה להזיע. לחץ. מה אני עושה?
אנחנו מתחבקות ומתנשקות ונפרדות כשלא ברור מה יהיה. אני אומרת לה שאנסה לדחות את הטיסה. אם דחיתי אני אגיע בחזרה לגאר ולמחרת אני אפגוש את המעסיק. (היא אומרת שאני נראית עייפה וסחוטה ולא טוב שאראה את המעסיק החדש היום). אם נסעתי, היא מבקשת שאחזור כבר תוך חודש כדי לממש את ההזדמנות הזו. נהג המונית מסיע אותי לשדה התעופה דרך הים לפי הוראות שקיבל על מנת שאספיק להגיע יותר מהר לשדה. אני מותשת ורוצה את הפינה שלי אני רוצה הבייתה... בשדה התעופה משתרך תור ענקי והתורכים בודקים נוסע נוסע בקפדנות יתרה. עד שאני מגיעה למסוף אל על כבר עוברת שעה. אני יכולה לדחות את הטיסה. זה עולה כמובן, וכרוך בהתרוצצות בשדה התעופה במשרדים השונים. אך יש טיסות ואין בעיה.
העייפות והעומס מכריעים. אני מרגישה שספגתי כבר תורכיה יותר מדי. אחותי שולחת אס.אמ.אס לסלולרי ושואלת אותי אם אני חוזרת היום. אני עומדת ככה בדלפק, אובדת עצות. לפחות אראה את המקום, אני אומרת לעצמי נראה במה מדובר. שלא אתחרט אחר כך. עם כל זה אני מנסה לדמיין את עצמי עכשיו עוד כמה ימים בתורכיה ודי. אין לי כוח. אני ניגשת לפקידה של אל על ומחתימה את כרטיס הטיסה. החלטה נכונה, האחראית אומרת לי. ימים יגידו....

סוף דבר

לפעמים המטוס לאיסטנבול וחזרה נראה לי כמו דולמוש אחד גדול. כשועלה ותיקה בטיסות הללו אני מתבוננת ומזהה מי חוזר מדיל סוף שבוע ומגלה שאת החריגים, זאת אומרת מי שנוסע בגפו, ממקמים תמיד אחד על יד השני.
אני יושבת על יד זקנה. שיער ארוך לבן אסוף בקוקו. כנוסעת יחידה, היא מביטה בי על מנת לפתח שיחה אבל אני מתעלמת. נגמרו המילים. היא מאתרת הזדמנות ומוצאת נושא לשיחה. היא נולדה בתורכיה, בגיל 18 עברה להתגורר באיטליה עם בעלה. 50 שנים היא חיה איתו באושר. במהלכן עברו לגור בישראל. לפני שנתיים נפטר בעלה באיטליה ועכשיו זו הפעם הראשונה בעצם שהיא חוזרת לארץ בגפה . היא פוחדת מהזכרונות. הזקנה עצובה מאוד ולא יכולה להתגבר. אני מנסה לעודד אותה ומפנה את מבטה אל חצי הכוס המלאה. תראי, אני אומרת, לפחות הרווחת 50 שנה מאושרות עם זוגיות מופלאה. זכית...
דמעות גדולות מוצאות את דרכן אל הלחיים ועד לסנטר. מה קורה לך ילדה, את בוכה. אחרי כמה דקות בהם היא מנסה להרגיע אותי מכל המתח שהצטבר והרגשת ההחמצה שלי, היא מוצאת תרוץ ועוברת למושב אחר יחד עם נוסעי הדילים. מחיאות הכפיים למטוס הנוחת מתערבבים בצלילים של שקשוק המטלטלים של הנוסעים. אני משילה מעלי את הסוודר האדום החדש שאותו קיבלתי במתנה ממורתי ("אני קונה בגדים של דוגמניות ואחר כך רואה שזה לא עולה עלי") וגל של חום מקבל את פני, מציף ומתפשט עד לליבי.

איסטנבול, אוקטבר 2005 חודש הרמאזאן )Ramazan)

תורכיה חוגגת את חודש הרמאדן. (רמאזאן בתורכית). איסטנבול מקושטת ונוצצת בשלל אורות וצבעים. במסגדים החשובים וברחובות הראשיים האירה העירייה (בתורכית ( BELEDIבתאורה עם כתובות המברכות את הצמים. בחודש זה צמים המוסלמים מדי יום מעלות השחר ועוד השקיעה. על פי האיסלאם, בחודש זה הוכתב הקוראן למוחמד על ידי המלאך ג'יבריל. מוחמד שהיה עסוק בכתיבת הקוראן לא אכל ולא שתה מהנץ החמה ועד שקיעתה ומכאן המנהג.
כל יום מתקצר הצום בחמש דקות בערך. את שבירת הצום מציין פגז מחריש אוזניים. כן, בשמיעה ראשונה הייתי בטוחה שזה אות לרדת למקלטים. אך מרגע זה ואילך נחיל אנשים שוטף את רחובות איסטנבול, העיר מפוקקת והתושבים גודשים את המסעדות, או את דוכני המאכל שהקימו לצד המסגדים. במקומות נוספים הקימה העירייה מאהלים גדולים עם ספספלים אליכם משתרכים תורים ארוכים עבור הנזקקים. למרות שהאיסלאם אוסר שתיית אלכוהול בכלל, תורכים רבים יוצאים לבלות במסעדות בהם הם שותים ראקי (עראק) עד שכרות. בחודש הרמאזאן הדברים שונים. לא שותים אלכוהול בכלל וחל איסור על עישון במשך היום כמו כן על ריקוד .

למרות שזו מדינה מוסלמית, העם התורכי בוחר לעצמו את החופש להחליט אם הוא צם או לא. תורכים ש"צמים" לכאורה משביעים את רעבונם בקומות העליונות של המסעדות מחשש לביקורת מצד מכיריהם.

הפעם זה הביקור ה-10 או 11 במספר באיסטנבול. הפסקתי לספור.
מחשבה נודדת אל הדרכון שבעיקר חותמות מתורכיה ומדינות איסלאם מקשטות אותו. אני חושבת איך זה שכל פעם אני מגיעה למקום הזה מחדש ומתי היתה הפעם האחרונה שנסעתי למקום שלא קשור בריקודי הבטן? מייד שאני מגיעה יש לי חשק פתאומי להסתובב ולחזור. מה עוד אפשר לחדש? המונית חולפת על פני זכרונות ממקומות בהם הייתי, או הופעתי או למדתי. מחנק מטפס במעלה הגרון, לידיעה שהפעם ההשראה הגדולה ביותר שהיתה לי, זאת'ומרת מורתי התורכיה, לא מתגוררת בתורכיה יותר. אני מרגישה את חסרונה בכל. העיר הומה אדם ושוקקת, אולם בשבילי היא ריקה. אני מסתירה את הלחלוחית שמבצבצת בעיניים. בוודאי כבר סיפרתי לכם, שאיסטנבול בשבילי היא עיר מלאה בהפתעות. וכך למרות הספתח הכבד, כבר למחרת השתנה המצב רוח וזה הפך לביקור תוסס, מלא פעילות והופעות ונכון לומר "קציר פירות" של כל מה שקרה לי אי פעם במקום הזה.

החגיגות בסולטן אחמט

ברגע שהתותח רועם (ראו קודם) והמואזינים במסגדים מתחילים את תפילת הערב המכריזים למעשה על סיום הצום היומי, המוני תורכים נגשים אל דוכני המאכל שהקימו במיוחד לכבוד הרמאזאן לאורך כמה מאות מטרים, ליד המסגד הכחול (sultan ahmet gammi) .
בעלי הבאסטות, משכנעים כל עובר ושב בקריאות, בריקוד ובשירה לבחור בדוכן שלהם. היו כאלה שאף הגדילו לעשות והתחפשו לסולטנים, או לבשו לבוש מסורתי בעלת גוון פולקלוריסטי. מאחורי כל דוכן שולחנות וכסאות בדיוק כמו במסעדה. מעליהם יריעה עבה להסתיר מפני הגשם שיורד כאן לפרקים.
מוכרים כאן הכל מכל אך בעיקר מאכלים לאומיים, מכל איזור ואיזור. השווארמה התורכית (doner kebab), פיתה מיוחדת שאיתה פותחים את הצום (בתורכית PIDA), משקה שלא ברור לי מה תכולתו ונקרא BOZA ומרק עדשים המוכתר אף הוא כמרק לאומי.
הכי שבו את עיני הם דוכני הממתקים והמאפים המתוקים של הרמאזאן.
תפוח עץ עטוף בשכבה עבה של פטל אדום, וצלחת גדולה מחולקת למגירות שבכל אחת מהן עיסה דביקה בצבע אחר. טובלים מקל לתוך העיסה הדביקה ומגלגלים. אח"כ המוכר עובר למגירה בצבע אחר. עד שמתקבלת סוכריית טופי על מקל בשלל צבעים.

לא הרחק מהדוכנים הוקם אוהל ענק שהוא בית קפה המגיש תה, קפה תורכי כמובן ועישון נרגילות. על האוהל נכתב בשלט :FASIL. במילים אחרות: מוסיקה חיה. להקה. אני מראשוני המתיישבים בדיוק מולם. בתורכיה מי שנחשב לאמני המוסיקה הגדולים ואמני הבידור הם הצוענים. כך גם חברי הלהקה הזו. הכנר, גבר גדול עם שפם הוא מנהל ההרכב. נגן קלרינט (במוסיקה הצוענית כלי דומיננטי מאוד),דרבוקיסט ונגן דאף. אין הגברה כמובן. השירים גם הם בעלי אופי לאומי, אך הם שמחים מאוד לגלוש למשהו אחר כשאני מבקשת שינגנו את ה- 9/8. (מוסיקה צוענית בקצב שאינו סימטרי שמקפיצה כל צועני באשר הוא אל רחבת הריקודים). בין המילות של השיר הם קוראים: "אוהו, אוהו". בין הצוענים זו קריאת עידוד לריקוד. אני תוהה אם זו הזמנה מצדם לקום לרקוד. אני לא לוקחת את הסיכון הזה, כי יתכן בנסיבות הרמאזאן זה לא מקובל ונשארת דבוקה לכסא.

כל בקשה לשיר כזה או אחר יש לה מחיר. הכנר המשופם מצביע על השטר שהשחיל בינות למיתרי הכינור כי הגיע הזמן לתת טיפ.

ברגע שהמואזין מתחיל את תפילתו הם מפסיקים לנגן עד שתסתיים התפילה. הכנר ונגן הקלרינט מעסיקים את עצמם בהתנצחויות מילוליות. הכנר משתף אותי בשיחה הקולחת לא חשוב אם אני מבינה או לא. אני מהנהנת לאות הסכמה. אז הם עוברים למסירות של "טפו" "טפו" אחד על השני . אחרי שסבב היריקות המדומות פוסק, עוברים הדרבוקיסט והכנר בין השולחות בנגינה ואוספים עוד טיפים.


עד מהרה השמועה על הגעתי עושה כנפיים. האוריינט האוס מתקשרים לשריין ליום שישי, וכך גם המועדון איסטנבולין שלרובכם אינו מוכר. הם אלה אשר הציעו לי חוזה עבודה ארןך טווח ומגורים בתורכיה. סופי שבוע הם זמן רייטינג להופעות של ריקודי בטן מאחר וקבוצות רבות של תיירים פוקדות את המועדונים הללו. הישראלים לדוגמא שמגיעים בדילים נוחתים ביום חמישי, וביום שישי מציעים להם הסוכנויות השונות בילוי במועדון לילה תורכי אוריינטלי. לבסוף
נסגר שאני מופיעה באוריינט האוס ביום שישי ובאיסטנבולין ביום שבת.

התורכים למרבית האכזבה אינם מגיעים למועדונים הללו. ראשית, בגלל המחיר היקר: 40 -45$ כניסה כולל ארוחת ערב. דבר שני: הם קהל שאינו רצוי בקרב רוב בעלי המועדונים. "אלכוהול ושילוב של רקדניות בטן ואוכלוסיה תורכית", הם אומרים, "מוריד את רמת המקום".
לתורכים עצמם זה לא ממש אכפת. הבילוי המועדף על האוכלוסיה המבוגרת היא צפייה בטלוויזיה. בכל תוכנית שנייה באחד הערוצים הרבים של הטלוויזיה התורכית אפשר לצפות בהופעה של ריקודי בטן. כך גם אני באחד השיטוטים שלי בערוצים צפיתי ברקדנית אסנה שהתרייאנה על הרכילות האחרונה בה דובר כי בכוונתה לעזוב את תורכיה לטובת מגורים בגרמניה. זאת אחרי שהרומן שניהלה עם הזמר הנודע איברהים טטליסס עלה על שרטון. אל דאגה, היא נשארת. רק נוסעת לביקור והופעות.

רקדניות בטן מוזמנים לאירועים פרטיים, וענף שהתפתח רק לאחרונה הם סוכניות המעסיקות רקדניות בטן לסדנאות והופעות בתורכיה ואף מחוצה לה. העבודה במועדונים של ריקודי בטן תובענית ודורשת התמדה. 7 ימים בשבוע, באותו מקום ובאותה השעה. השכר שנקבע עבור עבודתן הוא בהתאם למשכורת חודשית ולכן הוא נמוך. כאן מתעוררת בעיה חדשה כאשר לרקדנית יש הופעה פרטית שנקראת בשפת הרקדניות כאן: אקסטרא. המחיר על הופעת אקסטרא נע בין 200-300$. בכל מועדון אוריינטלי מופיעות 3 רקדניות שמיקומן בשרשרת נקבע לפי הותק, רמת הכשרון והפופולאריות. (ראו יומני מסע קודמים בפורום מאמרים). כך שהרקדניות שחותמות את הערב למרות תואר הכבוד המחמיא, לא יכולות להספיק להגיע להופעות אקסטרא ולבקש החלפה זה סיכון מקצועי. הרבה מהרקדניות שעובדות במועדונים אלו נשחקות. בצד השני של המטבע הן מרוויחות ניסיון בימתי רב.


מחפשים את אחמט הרקדן

כבר זמן מה מתגלגלות שמועות לאוזני על מורה ורקדן בשם אחמט.
נאמר לי שיש לו סטודיו לריקודי בטן, ואחד המיומנויות שלו זה ריקוד צועני. שווה בדיקה.
אני מתקשרת לסלולרי שלו, אך אין קול אין עונה. הכתובת מובילה לסטודיו ל....ריקודים סלוניים. מאחורי דלת אפורה ניבט עולם אחר לגמרי. וילונות לבנים, כורסאות אדומות, פסנתר, ריהוט מסוגנן בצבע כהה וזוג שמפזז בטנגו סוער בסטודיו המפואר. הם מבקשים שאמתין עד שהמנהלת תגיע. בינתיים אני מתכבדת בתה תורכי מר וכהה המוגש בכוס זכוכית קטנה. המנהלת, שנראית אתלטית למדי מגיעה במרוצה למשרד. לא מלמדים אצלם ריקודי בטן והיא מעולם לא שמעה על הרקדן אחמט. היא מנסה לברר במספר מקומות אך ללא הועיל. אף אחד לא שמע ולא ראה. היא רושמת את מספר הטלפון שלי ובמידה ויהיו לה ממצאים חדשים היא תעדכן.
אחרי עוד כמה נסיונות לא מוצלחים לאתר את אחמט אני עוברת לבדוק כתובת אחרת של ביגוד לריקוד. (כתובות חדשות של ביגוד יעודכנו בקרוב במאמר מידע לרקדנית על איסטנבול). את הדלת פותחת התופרת. בעלת המקום האלא רקדנית בטן בעצמה.
במרפסת יושב גבר צעיר. הוא מברך לשלום ומייד חוזר לעיסוקיו.
התופרת מסמנת לבוא אחריה לחדר נוסף בו מוצגות התלבושות. בסקירה מהירה, האופנה התורכית לתלבושות לא השתנתה ולא עברה מהפך כמו במצריים. רוב החליפות מקושטות בפרנזים, ובעיקר בהרבה עבודת אבנים (TAS בתורכית).. את גזרת החגורות המשולשות ניתן למצוא אצל כל מעצבת. בהרבה חליפות כבר החלו לוותר על חגורה המולבשת על הבגד ובמקום זה מקשטים את החצאית עצמה בחלק של האגן.
היתרון הבולט בחנות של האלא הוא הבנתה את עולם הריקוד. הצבעים, העיצובים והנוחות. כל אחד מהפרטים האלה הם הם שבונים חליפה!
התופרות התורכיות מרימות גבה על חליפות כמו של המעצבת של דינה. לא ברור להם כיצד אפשר לרקוד עם חליפה שאין בה מספיק אקססוריס וקישוטים. למרות שאירופאיות רבות מגיעות עם החצאיות בעיצובים של דינה על מנת שיעתיקו להן את הגזרה, המודה הזו לא נתפסה כאן.
ומה לגבי הרקדניות בשטח? אלה שעובדות מדי ערב במועדונים?
לרובן תלבושת אחת או שתיים. הקהל במועדונים מתחלף מדי ערב ולכן אינן מחליפות תלבושות בתדירות גדולה, אולי גם מפאת המחיר.

הבדים רובם מלייקרה, או בדים נוצצים. בדים דמוי עור של נחש גם כן אופנתיים או נמר. נראה שרק עד כאן הן הסכימו להרחיק לכת. הצבעים השליטים הם: בורדו, ירוק פיסטוק, זהב, טורקיז, לבן וורוד פסטל. איכות העבודה: בזכות כח עבודה זול, כל האבנים והרקמות נתפרות לבגד ולא בהדבקה. לכל מעצבת יש את הדגם שלה לחזייה. לעיתים בחנות אחת ניתן למצוא מספר דגמים בגזרות שונות. דבר שמאוד ייחודי לתורכיה ומרשים מאוד הן חליפות שבחצאית שלהן יש פתחים בצורות שונות שהמקושטות כולן בשטרסים ובעבודת אבנים. או לחילופין פתח בחצאית ומתחתיו יש רשת שקופה ורקומה באבנים נוצצות.
מחירי החליפות אצל המעצבים (לא מהבזאר) הוא 600$ ומעלה.

תוך כדי מיקוח על צעיף שמצא חן בעיני, אני מציגה לבעלת המקום את כרטיס הביקור שלי ואז כל התמונה משתנה. "זו את GUL? ?"(ורד בתורכית). "שמענו עלייך הרבה, גם ראינו את האתר שלך. ברוכה הבאה"...נשיקות וחיבוקים ולחיצות יד. עכשיו סוף סוף נשיג משא ומתן הוגן על המחיר המופקע שהציגו לי מקודם. וכך היה. מחיר הצעיף ירד פלא פלאים והיא מבקשת שאזמין אותה לאחת ההופעות באיסטנבול. סתם כדרך אגב, אני מספרת לה על החיפושים הנרחבים אחרי רקדן בשם אחמט. היא צוחקת.... מתגלגלת מצחוק ותופסת את הבטן. אחמט? אחמט? לא ראית אותו? הוא אמר לך שלום שנכנסת. הוא יושב בסלון!


הצעיף, החליפות וכל הפייטים נשכחים כהרף עין. כולנו רצים לסלון.
אחמט, משוטט באינרטנט. (בתורכית ahmet) אתה אחמט? אני שואלת. חיפשתי אותך הרבה הבוקר. אחמט לוחץ ידיים, מחייך חיוך שלא חושף. אבל מבסוט לאללה מהפרגון. . הוא לא עומד במטר השאלות. יש לך סטודיו לריקודי בטן? אתה רקדן בטן? אתה רוקד גם צועני?
יס, הוא אומר אבל זו המילה היחידה שהוא יודע באנגלית. אז אני שואלת שוב לברר שהוא הבין את השאלות ששאלתי בעזרת הנוכחים והמילון. הוא לא מופיע כרקדן בטן ומשתדל להשאיר את הלימוד של המחול המזרחי בידיהן של הנשים. יחד עם זאת, הוא הכוריאוגרף החדש של להקת מזדקא. להקת מזדקא הן הרכב של 3 נשים שרוקדות ריקודי בטן על מוסיקה מאוד קצבית ופופית שסמל ההיכר שלהן הן רעלה דקורטיבית אותה הן לובשות גם בהופעות, גם כאשר הן מתראיינות בכלי התקשורת. מלבד כוריאוגרפיות הנהדרות שהוא בונה להן, הוא החליף את הצלע השלישית בלהקה וכיום הוא אחד מחבריה. זאת אומרת מזדקא לא יותר 3 נשים, אלא שתי נשים וגבר. (על מזדקא תוכלו לקרוא ביתר הרחבה בהמשך היומן מסע ). הוא מופיע בריקוד צועני ומלמד אותו. זה הבייבי שלו. סטודיו משלו עדיין אין. " בכלל, הוא אומר, מי שטעם מהריקוד הצועני פעם אחת יתאהב בריקוד הזה יותר מריקודי הבטן. הריקוד הצועני מהלך קסם על אנשים והקצב שלו חודר ללב."
הוא מראה לי את האתר שלו וקליפ שהוא רוקד. אני מבקשת ממנו שיראה לי תנועה שמצאה חן בעיני בקליפ. הוא מראה כמה תנועות שבכל אחת מהן גם ניכר סגנונו האישי, האומנותי והמלוטש. אני מניחה מתוך זה שהוא בנה לעצמו רפרטואר של תנועות להופעות במה ויצוגיות יותר מהריקוד השורשי של הצוענים בכפר מהם למדתי. הצוענים (בתורכית (cingeneשאותם פגשתי אין צעד לימין ולפי הסדר צעד לשמאל. יש רק את איך שהמוסיקה מתנגנת להם בגוף. אני מדגימה תנועות משלי. הוא לא ציפה לזה והוא מופתע. סיפרתי לו על הצוענים בכפר, על טולאי קרג'ה (ראו יומן מסע קודם) והוא אף הצליח לזהות מתוך מה שהראיתי לו את תנועותיה. איך הצלחת להפגש איתה? הוא מתפלא איך למדתי אצל הסופרסטאר. אני מבררת כמה עולה שיעור איתו. הוא דורש 100$ לשעת שיעור בסוף הוא מתפשר על מה שארצה. זה מחזיק בדיוק יום אחד למרות שקיבל שכר נאה מאוד וחוזר למחיר האורגינלי. קבענו שיעור ליום שישי ואח"כ אני מוזמנת לצפות בחזרה שלו עם להקת מזדקא.

הנה להנאתכם האתר של אחמט
תוכלו לראות גם קליפים שלו בריקוד צועני. אגב, המוסיקה שמתנגנת בקליפ, זו המוסיקה עליה הוא בנה כוריאוגרפיה עבורי.

http://www.turkishgypsydance.com/dans.htm

משם אני נוסעת לבקר את המרכז החדש שבנו יהודי תורכיה אך על כך אספר לכם בפעם הבאה.


חומה גבוהה ומבוצרת מקיפה את המרכז הקהילתי החדש של יהודי תורכיה בבוזנטפה. (מקווה שאני לא טועה בשם).
בכניסה חלונות משוריינים. פתח בחלונות מאפשר את העברת הדרכונים לשוטרים התורכיים ששומרים המרכז. מצלמות במעגל סגור. חומה ומבצר. זה לא בכדי. למרות הכנסת האורחים של התורכים ואפילו שלט בחנות אחת : "הנחה לחיילים", יש הרבה קיצוניים בתורכיה.
במיוחד במקומות בהם גבול משותף עם סוריה. בעבר היו גם פיגועים נגד תורכים. אתאתורק, המנהיג הגדול של תורכיה בכל הזמנים, הוא שאחראי על הרפורמה והשינוי ממשטר של העותומאנים לשלטון דמוקרטי, ושתמונתו נמצאת בכל חנות וכל משרד, מצוטט על ידי התורכים: אתם מוסלמים, אך לא שייכים לאומה הערבית. למרות שבשפה יש הרבה מאוד מלים בערבית, התורכים מתייחסים בחשדנות
ואף בכעס למי שפונה אליהם בערבית. הרבה ישראלים טועים בכך וחושבים שהם בעיר העתיקה ומתפלאים מדוע הם מקבלים התייחסות הפוכה. את הדוגמאות הכי טובות אפשר לראות בבזאר הגדול כשפוגשים קבוצות ישראלים. במרכז היהודי שבנייתו מסתיימת זה עתה יש אולם ספורט עם מגרש כדורסל, מקום לאסיפות, בית כנסת כמובן, אולם כנסים, חדרים לחוגים ועוד. בהחלט מרשים. את הערב אני מסיימת ברחוב בגדד, שנקרא גם השאנזליזה של תורכיה. חנויות עם כל שמות המותגים. לכאן מגיעים כל הצעירים לשבת בבתי קפה. באיזור הזה אפשר ללבוש מה שרוצים בלי לספוג הטרדות, נשים יכולות ללכת בגפן ולצאת בחבר'ה או לבלות בפגישה רומנטית.





השעה 10:00 לפנות בוקר (נו בצחוק..) הטלפון לא מפסיק לזמזם. בעיניים עצומות למחצה אני עונה.
"גול, ג'נם (ורד, ג'נם – כינוי לאהוב בתורכית) מה שלומך? אחרי זה באים עוד 15 משפטים לפחות בתורכית ברצף, בקולה הרם של אסמה מהכפר הצועני שלא משאיר ספק שאני כבר לא בחלום. אני לא מבינה כלום, אני משיבה לתוך האפרכסת. אבל לאסמה זה לא משנה היא ממשיכה
לדבר. מהשיחה אני מבינה שהם מחכים שאגיע. ארקין, אח של אסמה
יבוא לאסוף אותי בשעה 12:00. סגרנו.
איך הצוענים מגיעים לאסוף מישהוא? ועוד כשאין להם מכונית?
עוצרים מישהו בשכונה שיש לו רכב, נותנים לו כמה שטרות קטנים והנה רכב האיסוף, להלן מונית. אבל מה, ארקין לא מצא מהר את המונית שלו, בהתחשב בעובדה שלרוב הצוענים אין רכב בכלל.
כעבור שעה הוא מגיע, אחרי שעשיתי הרבה סיבובים בקור המקפיא של איסטנבול. אפילו הקסטניאס הקלויים (בלאדינו, שפת היהודים התורכים – בתרגום ערמונים דוכנים פופלאריים בעונת החורף) שקניתי מרוכל אחד בפינת הרחוב לא עזרו לחמם את הידיים הקרות. ארקין מתנצל ומסביר שהיו הרבה פקקים. אני מחייכת. אנחנו מכירים את הסיפור, לא?
המכונית מטפסת בעליות תלולות ובשיפועים חדים. ריח של מדורות עשן מיתמר. השכונה שבדרך כלל שוקקת חיים, נמצאת בתרדמת של הרמאזאן. רוב התושבים צמים, וממעטים להסתובב. גם חתונות הרחוב של הצוענים לא מתקיימות בחודש זה. מתוך בתים שחלקם עשויים מפחים, מציצות פנים מחויכות או מבוישות שממהרות להסתתר מאחורי וילון. נשים שלראשן מטפחות, גברים משופמים, עוני ופשטות. פני הכפר נראים כאילו הזמן עמד מלכת ופסח על המקום הזה. קופת הקולנוע לבידורם של תושבי הכפר, היא למעשה טאבון שפתחו מכוסה במגבת. באיסטנבול העירונית והמודרנית לא מזהים אותי כזרה. כאן כל אורח מתבלט.. איסמה, , מקבלת את פנינו אחרי שחולצים נעלים בכניסה לבית יחד עם הזקנה הקוראת בקפה (ראו יומן מסע סדנא באיסטנבול 2). היום לא נרקוד, זה נוגד את חוקי הרמאזאן וגם לא קריאה בקפה. למרות זאת לצוענים קשה להתאפק ואסמה ממהרת להשמיע לי דיסק שאותו היא תתן לי במתנה עם שירים בקצב 9/8. היא לא יכולה לעמוד בזה ולמרות שהיא צמה והפה שלה יבש היא פוצחת בריקוד קצרצר. היא מתעקשת לבשל לכבודי. לא עוזרים כל ההפצרות שאפשר לחכות עד שנשמע את הפגז של הרמאזאן.
אחרי שראינו את אסנה בריאיון בטלוויזיה יוצאים עם ארקין לסיבוב בשכונה.
כאן, הוא הוא מצביע על רחבה ברחוב נערכות החתונות. במסגד המקומי שאליו נכנסו, היו המתפללים קשובים לתפילתו של המואזין שקרא מתוך הקוראן. להפתעתי הרבה ארקין מוביל למבנה שעליו מצוייר מגן דוד. זה "המסגד" של היהודים הוא אומר. יש שם בית כנסת! מצלצלים בשער הגדול. מתברר, שבשכונה הזו התקבצו לגור גם עמים אחרים. בית הכנסת מבוצר אבל פחות. שואלים אותנו מי הגיע ומה אנחנו רוצים. ארקין אומר שאני מישראל, ויש לי דרכון ישראלי ואני מבקשת להכנס. אדם מבוגר מדבר איתנו מאחורי הדלת. הוא אומר שהתפילות יתחילו עוד שעה ושנחזור אחר כך. ארקין, אומר לי בטון נעלב שאותו לא יכניסו כי הוא מוסלמי.
בערב מגיע בעלה של אסמה מהעבודה. אדם נאה שטוב הלב ניכר על פניו. עיניים חומות בורקות, פנים עגלגלות, זקזקן קטן. מתעטפים במעילים ולבוש חם. אסמה מכסה את ראשה במטפחת כיאה למוסלמית הדוקה. (היא לא כזו בדרך כלל זה רק לכבוד החג). אני נראית בדיוק כמוה כשאני עוטפת את עצמי בצעיף פשמינה גדול בצבע כתום ומגלגלת אותו כמה פעמים סביב הראש והצוואר בגלל הרוח הקרה והגשם.
החבר'ה צוחקים. התאקלמת טוב..משם אנחנו צועדים למקום שנקרא FESHANE פסהאנה, על יד איופ סולטן.


החגיגות בפסהאנה

מי שחושב שחודש הרמאזאן הוא קודר, טועה בגדול. התורכים מפצים את עצמם עם הרבה אוכל ושתיה (לא אלכוהול), ובעיקר מוסיקה טובה....
בפסהאנה אתר שבכל ימות השנה מתפקד כלונה פארק, עם מכוניות מתנגשות שצפות על המים, רכבת הרים לא מסובכת מדי, קרוסלות של סוסים...
בתוך כל זה הוסיפו יריד מקורה: המון דוכני תכשיטים (מבחר עצום של תכשיטים מוזהבים שיכולים לשמש לריקודי בטן), ביגוד, הנעלה וכלי בית.
אנחנו התעכבנו על יד דוכן שבו מכרו מכשירים למאסאז. כל אחד בתורו ישב והתפנן בעוד המכשיר מעסה לו את הגב. אסמה שאת קולה שמעו עד קצה היריד, התמקחה בשבילי על תכשיטים. כשהמוכרים לא הסכימו להתפשר גררה אותי משם, ואני עוזרת לה במילים חדשות שצרפתי למשפט: למה כל כך יקר? מה זה זהב? אז הגברים שבחבורה נעמדו, איך לא, על יד דוכן שמוכר מכוניות.
עלי, בעלה של אסמה ניגש לסוכן. הסוכן מעונב ומכופתר, כשני מטרים גובהו.
עלי נראה כל כך קטן על ידו, שזה עורר אצל כולם צחקוק קל. עלי מבקש מהסוכן לשבת במכונית ולנסות איך זה מרגיש. כאילו על זה יפול דבר. הרי ברור שאין ביכולתם. עלי וארקין מתיישבים במכונית. מנסים את ההגה ולבי יוצא אליהם. הם כל כך חמודים. הם קמים מהמושב של המכונית כאילו, זה לא בדיוק זה. כדי לעשות להם מצב רוח טוב אני עומדת בכוונה על יד הסוכן הגבוה ומתסכלת עליו כמו כעל גורד שחקים. הם מתפקעים מצחוק והמכונית השחורה ומחירה נשכח מלב כולם.
בחוץ סביב חגיגות האוכל והדוכנים, הקימו אוהל ובעוד כמה דקות תתחיל ההופעה של הלהקה. מי ראש הלהקה? נגן קלרינט (הקלרינט הוא כלי פופולארי מאוד במוסיקה התורכית) הבן של הקוראת בקפה הזקנה.
"אהה, אמא שלי סיפרה לי עלייך, הוא אומר. ברוכה הבאה." והוא עושה תנועת מחווה באגן לאמר שהוא יודע שאני רקדנית. יחד איתו מופיעים עוד כ-10 נגנים. דרבוקה, מזהאר, תוף מרים, כנורות, קנון. מקווה שלא שכחתי אף אחד...
לשולחנות מגישים תה, קפה, מתוקים ונרגילות. בינתיים מצטרף אלינו מכר, מקצועו הוא נגן קנון, ויש לו אולפן הקלטות.
ילדה כבת 7 פתאום קמה ממושבה ופוצחת בעירבוב של ריקודי בטן עם ריקוד צועני כשמוסיקה עולה. הילדה רקדה מדהים, לא יכולתי להסיר את העיניים ממנה. אך פתאום הגיע אחד המלצרים שהיה לבוש כסולטן וביקש ממשפחתה שתשב. שאלתי מה קרה? והיושבים בשולחן ענו לי שבעלי המקום רוצים שתשומת הלב תהיה לשמיעת המוסיקה ולא הריקוד. הנגנים חשבו ההיפך. הם סימנו לי ולאסמה שכל כך רצתה לרקוד לקום. . אסמה סימנה להם בחזרה והצביע על הילדה. כנראה שזה לא רצוי.
מכל השולחנות התורכים מלווים את הנגנים בשירה. התורכים אוהבים את המילים העצובות והבכי המתנגן בשירים. כמה כואב, ככה השיר יותר טוב והם נהנים ממנו. (מדובר לא בדור הצעיר). הזמר מסלסל בקולו. מדי פעם המלצר מעביר פתק מאחד הישובים בשולחנות לבקשה של שיר. אח"כ עוברים נגן הקלרינט יחד עם הדרבוקיסט ונגן הקנון בקהל, אוספים טיפים ולוחצים ידיים עם המעריצים. דרך אגב, המילה דרבוקה מקורה בתורכית. "טבלה" זה הכינוי לדרבוקה במדינות ערב. מנהל האולפן מזמין אותנו לבוא למחרת . הוא מזמין לפגישה הזו גם את אחד הנגנים הטובים שיש לנאי (חליל) וזורנה.

קוראים יקרים
אני שמחה לשמוע שאתם אוהבים לקרוא את יומני מסע איסטנבול, חווים איתי את הדברים כאילו הייתם שם. אני משתדלת לכתוב אותו מהר כבקשתכם ועכשיו הגיע הזמן להזדרז כי אוטוטו דיאנה ממצרים מגיעה ובטח אהיה עסוקה עד מעל הראש.

לכן, נעשה דילוג קטן ברשותכם להופעות.

כשכולם נחים בסוף שבוע ויוצאים לבלות, זה הזמן העבודה של הרקדניות בטן. גם בארצנו ובמיוחד בתורכיה. יום שישי באוריינט האוס, יום שבת באיסטנבולין ובמסעדה בקומקפיי. יום ראשון האוריינט האוס שוב והמסעדה בקומקפיי coomkape.ואח"כ יום שלישי באיסטנבולין, יום שישי בBEZate ויום שבת בגלאטה קוליסי.

יום שישי האוריינט האוס

ביום שישי אני מצטרפת לרקדניות הבית כחלק מהתוכנית. בהופעות האחרות באוריינט האוס אני המחליפה של בירגול שמזוהה כ-הרקדנית של האוריינט האוס וחותמת את הערב. למרות זאת, אני עולה שנייה כי המופע האחרון כולל קטע סאטירי מביך ומתואם היטב עם התזמורת. דבר שראיתי שם והפליא אותי מאוד ולא רק באוריינט האוס, שהרקדניות האחרות לא פוצות פה, ולא מתלוננות מדוע לא קודמו ביום כזה בסולם למעלה.. במקרה של המועדון איסטנבולין בהופעה השנייה שם, ידעתי רק לאחר מעשה כי ביקשו מרקדנית לקחת יום חופש, וביקשו ממני להגיע במקומה. לא נעים..
נכנסים מסביב דרך כניסת האומנים לחדרי ההלבשה. אני מקבלת חדר יחד עם אויה. אני מתמקמת, אויה צריכה להגיע כל רגע. בינתיים סדרן העבודה מביא לחדר מים, וצלחת פירות העונה. בחדר ההלבשה : ארונות, חפצים אישיים של הרקדניות, תמונות עם יקיריהן, תמונות של בחורים חתיכים, מקלחת ושירותים. רוב הרקדניות מגיעות ורק כאן מתחילות להתאפר ולהסתדר. בירגול, תמיד מגיעה כאילו היא יצאה עכשיו ממכון כושר. טרנינג, נעלי ספורט וקוקו. אני מעדיפה לבוא מוכנה מהבית ולהתארגן בשקט ובתנאים שלי.
לכן, כשאויה מגיעה לי יש זמן לפטפט איתה על תוספות שיער (כמעט כל הרקדניות התורכיות מוסיפות "שיער"), על חנויות של תלבושות, מה חדש ומה נשמע. הסדרן נכנס לחדר ומפסיק את השיחה. אויה נקראת לעלות לבמה עוד חמש דקות. אויה היא רוסיה שחיה בתורכיה זה 10 שנים עם חבר תורכי. הריקוד שלה מאוד חושני. הסיבובים שלה על הבמה הם כמו סופה. היא רוקדת על מוסיקה מתוך הדיסק של גלילה (נדמה לי השני בסדרה). ריקוד מקל, סולו תופים, בעקבים כמובן. כשאני עולה להופיע היא מסתובבת בקהל ומצטלמת עם האנשים עם שטרות שהיא שמה קודם לכן על הבגד שלה, רמז עבה ליושבים שהם צריכים לתת טיפים. את הטיפים היא לא מכניסה לכיסה.
לאחרונה החלו במופע ריקוד חדש באוריינט האוס והוא של הדרווישים המחוללים. העניין הזה זכה לחילוקי דיעות רבים מכיוון שזהו ריקוד דתי. בכל זאת, עם עסק כמו האוריינט האוס לא מתווכחים. אחרי הדרוושים תורי לעלות.
מנחה הערב, מספר לקהל שעכשיו "תעלה רקדנית שתקח אותכם למחוזות אחרים. הבטן שלה עושה דברים שאי אפשר לעשות, ליידיס אנד ג'נטלמן, (הכל באנגלית) קבלו את הרקדנית גול"!. דברי הקריין. מתי הוא הספיק לחבר את כל זה? ולאיזה מחוז אני לוקחת אותם היום? בכל ההופעות גם במועדונים האחרים התבקשתי לא לומר שאני גרה במדינה אחרת. בכל אופן אף פעם לא ציינו שאני מישראל. בקהל היו גם קבוצה של ישראלים. אחרי ההופעה ישבתי על ידם ושמעתי אותם להנאתי משוחחים. נחמד לשמוע עברית. באמת. בקהל היו הרבה אירנים. אחת מהנשים שרקדתי לשיר בערבית, כמה מכסאה ונעמדה סמוך לבמה החזיקה לי את היד ונשקה אותה. היא התרגשה מאוד. ספק אם היתה נוהגת כך לו ידעה שאני מישראל. הנוכחים האחרים היו ממדינות מלוכסני עיניים, נורבגיים ומדינות אירופה. זה קהל שלא קל להופיע לפניו. קהל שלא מביע רגשות, רק מסתכל נפעם ובסוף מוחה כפיים. והפלאשים והבזקי מצלמות מכל הסוגים של מלוכסני העיניים. הופעה מסנוורת.
מנהל האוריינט האוס מבקש שאודיע לו מראש בכל פעם שאני מגיעה לתורכיה. יש לי שם הופעה נוספת ביום ראשון ועכשיו הוא מבקש גם ביום שני. אני נאלצת לסרב כי ביום שני אני מתוכננת להיות בעיר בורסה שהיא במרחק של שעות. מגיע תור התשלום. אני לא סופרת ולא בודקת. כבוד. בחדר אני מגלה שהוא שילם למעלה מהממוצע לתשלום עבור הופעת רקדנית בתורכיה.
בירגול והרקדנית של האוריינט האוס עם הסאגאתים מגיעות ובאות לחבק אותי. מה נשמע? לא ראינו אותך הרבה זמן. בירגול מבקשת שאופיע יחד איתה בהופעה נוספת אקסטרא ביום שלישי. קובעות לדבר בטלפון אז היא מתעצבנת כי קראתי לי בטעות גולניהל (רקדנית בטן שעבדה באוריינט האוס) ועכשיו הם בברוגז רציני . מה לעשות? לכל הרקדניות כאן יש בשם את המילה גול. גולניהל, בירגול, גול.. פלא שאני מתבלבלת?

שבת הופעות באיסטנבולין ובמסעדה בקומקפיי

מגיעה היום אורחת חשובה עם התלמידות שלה למועדון איסטנבולין. לפני שהיא מגיעה לישראל לפסטיבל שער הגולן היא וחלק מתלמידותיה מארה"ב נוחתות בתורכיה לחניית ביניים לספוג עוד קצת ריקודי בטן לפני ארץ הקודש. ג'ון כפרי. היא מתקשרת אחרי הצהריים, ומאוד שמחה לשמוע שאני מופיעה באיסטנבולין כי זה המועדון שאליו תכננו להגיע היום.
בעל המועדון מבקש שאגיע חצי שעה קודם על מנת לסכם עם הלהקה את המוסיקה שינגנו לי. הוא מבקש שקטע אחד יהיה עם מצלתיים (סאגאת, ובתורכית זיל). הוא מאוד מצטער על כך שבמועדון שלו אין אף אחת שרוקדת עם מצלתיים. אהבת נעוריו היתה טולאי קרג'ה, הרקדנית האגדתית אלופת המצלתיים התורכיה שהפסיקה לרקוד מאז שנישאה. (ראו יומן מסע איסטנבול 2). טולאי, בלונדינית שובת לב, היא זו שעשתה את הקשר ביננו שבעקבותיו הציעו לי לעבוד שם באופן קבוע. מכיוון שאת הסאגאתים שלי השארתי בארץ
אני לא אוהבת שהם מצפצפים בבדיקות הבטחוניות בשדה התעופה ואז הופכים לי את התיק. ברחוב של כלי הנגינה בהמשך של איסטיכלל ג'דסי אפשר למצוא כלי נגינה מכל סוג וסוג. אותנטיים ומודרניים. חלילים מקנה מבמבוק או מפלסטיק שחור, עוד, קנון, באגלמה, דרבוקות, מצלתיים ועוד. בחרתי גדולים יותר אך כבדים עם צליל גבוה שיוכלו לעמוד בסאונד של הלהקה. מחנות אחרת של תלבושות לריקודי בטן קיבלתי גומי חדש עבה יותר על מנת להדק אותם היטב לאצבעות. קשה להתרגל למצלתיים חדשות. זה בדיוק כמו כל כלי נגינה אחר שרגילים לעבוד איתו ופתאום משנים דגם. לפני ההופעה אני יושבת במשרד עם המנהל ומנצלת את הזמן לחבר את הגומי לסאגאתים. למען האמת אני שתיתי תה, ובעל המועדון שמצא שיטה חדשה ומיוחדת להחליף את הגומיות בקשירה משרדית עם אטבים היה עסוק בהחלפתם.
מנהל הלהקה הוא הכנר. מדברים בשפה התורכית ובשפת הסימנים. את העיבוד עזיזה מכירים כל הנגנים התורכים. אמרתי ללכת על בטוח. אח"כ בחרנו שיר נוסף של איברהים טטליסס (שאני מכירה בזכות המועדון התורכי בבת ים), מאבי מאבי (גם שיר בתורכית) עוד מנגינה קלאסית נוספת, סולו דרבוקה ופינלה. כשהדרבוקיסט מגיע זה נהיה כבר יותר קל. אני מדברת בדום וטק. התפלאתי שהוא מכיר את כל המקצבים אך אינו יודע את שמותיהם. אולי יש להם שמות אחרים בתורכית? לא ברור. כשהוא מבין, הוא מהנהן עם ראשו ואומר: אה, עראב עראב, מאסר. (ערבי מצרי). בחרנו לפתיחה קצב מסמודי כביר עם שני דומים.
באיסטנבולין כמו בכל המועדונים התורכים האורינטליים, יש תוכנית דומה.
ריקודי פולקלור, אשוק משוק, קווקזים (כאן יש חידוש הם רוקדים עם רקדנית), 3 רקדניות בטן וזמר ששר בשפתם של כל העמים.
הרקדנית הראשונה של הערב מגיעה. זו אלול. בת לאמא גרמניה ולאב תורכי.
לכן היא מדברת קצת אנגלית. בלונדינית, שיער חלק, רזה נראית כבת 40.
אחרי הכרות היא מבקשת לראות את החליפות שלי. כהרגלי, אני מנסה למכור לה חליפה. היא מראה לי את הארון שלה ומציגה את החליפה הסגולה שזה עתה רכשה. היא מפזרת עלי נצנצים עם ספוגית כמו של פודרה. עוזרות אחת לשניה להתלבש. רקדנית נוספת במועדון הזה היא נורהאן. צוענייה וגם רוקדת קטע צועני בהופעתה. חתיכה, שחומה, לעיתים פרובוקטיבית. אחותה הקטנה עובדת במועדון הגאר.
מי בקהל היום: איראנים, יוונים, צרפתים, תיאלנדים וג'ון כפרי והבנות.
הסדרן קורא לי להגיע לחדר ממנו יוצאים לבמה. קר ואני יחפה. נראה לי שרק בגלל זה רוב הרקדניות התורכיות רוקדות עם נעליים. זה לא מצריים ולא ישראל. קר..
מציגים אותי כGUL ומבקשים ממני לא לספר שאני מישראל.
הלהקה מתחילה בעזיזה. הכל טוב ויפה עד הקטע בשיר של : "יא וולא יא וולא". שם הם נכנסו לסולו קלרינט במקום. הדרבוקה נגנה באותה עוצמה של סולו הקלרינט והיה קשה מאוד לעקוב לפי איזה צליל רוקדים הפעם.
במאבי מאבי, אני רוקדת עם הסגאת אבל הם מנגנים במהירות כפולה ומכופלת ואני רצה אחריהם להחזיק את הקצב. הנה הבלורית האדומה של גון כפרי צצה לי משולחן על יד הבמה. אני נגשת אליהן ומתקתקת להן עם הסאגאת על יד הראש. הן מברכות אותי לשלום בעברית, ומה נשמע? קבוצה של צרפתים בשולחנם על יד הבמה ישבו שני סינים ניסו לתת לי טיפ. אין לו מושג היכן להשאיר את הטיפ כי אין חגורה בבגד. למעשה זו שמלה עם פתח בבטן חדשה שאסי תפר. אני מתקרבת אליהם, ושוב מתחמקת עם שימי. הם צוחקים ונבוכים כאחד. אני עוברת לצד של היוונים והאיראנים. יש שם כמה נשים שמתנוענעות בשימי כתפיים בכסאות. אני לא יכולה לגשת אליהם, הם רחוקים ותפקידי הוא לרקוד רק על הבמה ולא עם הקהל. בסולו תופים אני עולה ממשטח הבמה אל המדרגות ועומדת ליד המתופף. סולו אילתור עם מעט הכנות קודמות. מהיר ואינטנסיבי. אני מסמנת בעיניים למתופף שאפשר לסיים את הסולו. מגיע קטע הקידות והפינלה שבו מברכים את הקהל לשלום. אני מציגה את הלהקה ומודה גם להם. הבמה נחשכת וכולנו חוזרים אל מאחורי הקלעים. אני פוגשת את אלול שם אחרי שצפתה בהופעה. היא, הסדרן, ורקדני הפולקלור מגיעים כל אחד בתורו ללחוץ לי יד ולומר שהיתה אחלה הופעה.. יושבים עם הלהקה לשתות תה. הם שואלים אותי על חיי בישראל, ומנסים לשכנע אותי להשאר בתורכיה. תעבדי כאן במועדון, ותצטרפי אלינו בהופעות של חאפלות פרטיות. (אקסטרא). לא כל יום אנחנו פוגשים רקדנית שמדברת בשפה המוסיקלית שלנו, אומר המתופף. אני ממהרת לארוז את חפצי והלהתארגן להופעה הבאה לא לפני שאני נפרדת מג'ון כפרי והבנות.

מכאן אני נוסעת לאיזור אחר של איסטנבול למקום שנקרא קומקאפה להופעה במסעדת דגים עם להקה מקומית.



קומקאפה. שער אבן גדול (קאפה – שער בתורכית) מוביל אל מדרחוב מרוצף ובו אין ספור מסעדות דגים ומאכלי ים. זהו איזור תיירותי, אך גם המון תורכים נוהגים לפקוד אותו. לעיתים על מנת לחגוג אירוע חשוב, יומולדת, או אירוח של מי שהגיע מרחוק. בחודש הרמאזאן לא תראו כמעט תורכים בסביבה בגלל שאסור לשתות. מי שחשקה נפשו לשמוע מוסיקה חיה, לשיר עם הזמרים ולתת ליבו ביין, יותר נכון בראקי (תרגום מתורכית עראק) זה המקום.
בקיץ המקום הומה אדם, ונגני הרחוב לא יודעים את נפשם לאיזה מסעדה ולאיזה שולחן לנגן קודם. כשהמצב רוח טוב, פורצת חאפלה מקומית ברחוב. הנשים קושרות למותיהן צעיפי אגן ומתחילות לפזז. הנגנים מתלבשים על שולחנות שאפשר להוציא מהם טיפים שמנים. אם זה זוג, אזי הגבר יזמין לבת זוגו את הלהקה שישירו לה שירי אהבה. גם כשרונות זמרה חדשים מתגלים שם, ולא מעט תורכים מנסים את כוחם ב"קריוקי".
ג'לל, הבעלים של המסעדה, גבר כבן 35, שיער ג'ל משוח לאחור,זיפים, עיניים ירוקות, לבוש באלגנטיות של תורכים ואיש עסקים ממולח. בניגוד ליתר המסעדות יש לו להקת בית, מאבטח למסעדה וצי של מכוניות המסיעות את התיירים למלונותיהם. בעונה הזו לא מפספס אף תייר שעובר ברחוב. מספיק זהוב שיער אחד שיחלוף על פני המסעדה והוא מייד קורא לאחד העובדים לרוץ החוצה ולהביא את התייר. ההזמנה שלי להופיע במקום, היא ערך מוסף עבורו למשוך קהל ולתת משהו אחר שאין בכל מסעדה אחרת.
מדוע אין? לכל איזור בתורכיה רשות עירונית סביבתית. מכיוון שהמסעדה פונה לרחוב, חל איסור על הופעות של רקדניות בטן. ג'לל מסביר את זה ואומר שהיושבים בראש הם דתיים. בעצם ההופעה שלי, הוא מתסכן בקנס. אבל ג'לל, הוא לא אחד שמפחד מדברים כאלה. כסף מסדר הכל..
כשאני מגיעה, אני מוצאת את הלהקה ואורחי המסעדה מחכים לרקדנית בטן...
רוב הנגנים התורכיים, או המוכשרים שבהם הם צוענים. הצוענים שלא התקבלו לעבודות אחרות העדיפו את העיסוקים בתחומים המאפשרים להם חופש ועצמאות. נגינה, שירה וריקוד היו מאז ומעולם לחם חוקם ואומנותם.
אני יורדת למרכז הרחבה מהקומה השנייה של המסעדה. במדרגות עמעמו את האורות, והדליקו נרות וזיקוקים. המלצרים מגיעים לקבל אותי עם סלסלה ובה עלים של ורדים אותם הם מפזרים לי מעל הראש. הלהקה פותחת במנגינה שמתאימה לריקוד צעיף. נגן קנון, עוד, תוף מרים (שמשמש כמזהאר), כינור ודרבוקה. עד מהרה מצטרף גם דרבוקיסט אחר שעבר מקום לשמע החאפלה.
עוד לא הספקנו לטעום מהצעיף והמגינה הופכת לסולו תופים סוער. נגן הדרבוקה של להקת הבית אלוף שבאלופים. אילתורים לתוך הקצב, וסולואים שמאפשרים להוציא את המיטב שבתנועות. מה שהערכתי אצלו יותר מכל, בהשוואה להרבה מאוד מתופפים שהאגו שלהם בא על חשבון הרקדנית, הוא זה שעקב אחרי התנועות שלי ולא ההיפך. יש יופי גדול מאוד בלשרת אחר עד הסוף. אצל התורכים זה חלק מהתרבות. תוך כדי הופעה אני בודקת אם מה שאני חושבת זה לא אחיזת עיניים, או רק נדמה לי שזה כך. אני מתקילה אותו ומשנה לתנועה עם שמיניות שבתוכם יש דגשים ותקים. אני מחייכת לעצמי בהנאה. הדרבוקה עושה את אותו דבר.
אחרי סולו תופים שנמשך כ- 5 דקות! כל חברי הלהקה שרים ומנגנים באחד. סולו קנון. קטע מאוד אופייני לנגינה התורכית הוא פריטה בצליל של "גליש" (החלקה) על מספר מיתרים. חותמים את המחצית הראשונה של ההופעה בריקוד צועני (קצב 9/. בקטע הזה מצטרף אלי אחד הנגנים וקם לרקוד.
בריקוד הצועני יש הרבה מאוד מימיקה, הצגת דמויות וגם יושבים על הרצפה תוך כדי ריקוד ועושים כביסה. הם עדיין לא מעודכנים החבר'ה האלה שבריקודי בטן כבר המציאו "מכונה"! (תנועת עיגול קטן שמכונה מכונת כביסה).
כמה לא התפלאתי כסיפר לי סרצ'וק נגן העוד, כי יש לו קרוב משפחה בישראל. היה קשה לסרצ'וק לזכור את שמו. ככה זה שהמשפחה גדולה וכולם בה מוסיקאים. נחשתם? קינן, הבעלים של המועדון התורכי בבת ים הוא בן דודו. אחרי אתנחתא קלה אנחנו חוזרים שוב. הפעם אני מקימה אנשים מהקהל.
יפנים (שוב ההבזקים של המצלמות) משפחה תורכית, שתי נשים שסיפרו שהן אחיות בבי"ח תורכי וקבוצה של דרום אמריקאים. חשוב להבין: רוב התיירים האלה לא ראו רקדנית בטן מימיהם. רק בסיפורי אגדות של אלף לילה ולילה.
מה שעבורנו מובן מאליו, או קיים בזכרון איפשהוא. אתם צריכים לראות על פניהם את ההשתאות, והתדהמה לנוכח הריקוד. זו חוויה בפני עצמה.
התיירים מתאמצים ושוברים את "השיניים" לומר תודה בתורכית ושהיה נהדר.
הם מדברים איתי כמו אל תורכיה שלא מבינה אנגלית. שפת הסימנים, מילים רב לאומיות כמו בארבו. יאללא, אני רוצה להגיד להם. דברו באנגלית גם לי זה יותר קל. אבל הם לא שמים לב אפילו שאני עונה להם באנגלית. בטח, הם חושבים שהגעתי מאיזה כפר.. אז אני ממשיכה כפי שהם חושבים, מהנהנת בראש ועונה להם בתורכית לילה טוב.
אחרי ההופעה "פותחים שולחן". דגים בגריל, סוגי סלטים שונים, פתה טוסט עם זעאתר. מהמערכת בוקעים צלילים רמים של זורנות. ג'לל למרות היותו מנהל קשוח יחד עם המלצרים פוצחים בריקוד במעגל. לריקוד קוראים "האלאי". כל אחד מחזיק את הזרת של חברו . אלה שלא תפסו להם את הזרת מחזיקים מטפחות שהרימו מהשולחנות ומנופפים בהם. הריקוד דומה מאוד לריקוד דבקה. לפי הניב של השפה שבה המלצרים מדברים, והאחוות הרעים ששוררת ביניהם אני מניחה שחלקם כורדים.
ג'לל מבקש שאגיע להופיע גם מחר אחרי ההופעה באוריינט האוס.

יום ראשון הופעה באוריינט האוס והופעה במסעדה התורכית

האוריינט האוס

אני קצת מצטערת שלא הבאתי איתי עוד חליפות ריקוד. כל החליפות נשארו בארון בבית, ועכשיו אני צריכה אותם כל כך. השיקול לא לסחוב היה המקום במזוודה, ומה יקרה אם תלך המזוודה לאיבוד וכו'....
אני נקראת להחליף את בירגול. לא כל כך ברור לי העניין הזה שכן בזמן שהופעתי היא ובעל האוריינט האוס ישבו לצפות בהופעה שלי.
היא באה לפגוש אותי אחרי ההופעה בחדר ההלבשה. מתי את מביאה קבוצה מישראל"? היא שואלת. "אשמח ללמד אותם, אם בתמורה אוכל להשתתף בשיעורים שלך". כרגע, זה עדיין לא סגור אך כנראה בשנה הבא. אני עונה.
גם הפעם אני מוצגת כGUL. הופעה של 18 דקות זמן מירבי להופעת ריקוד באוריינט האוס. צעיף, סולו תופים, שיר חאפלה, סולו תופים ופינלה. לא נהוג שרקדנית תאסוף את הצעיף מהבמה בסוף ההופעה. יש מי שידאג להחזיר את הצעיף. שירות תורכי, אמרנו?
רב המלצרים שמכיר אותי עוד מפעמים קודמות, וגר בישראל ועבד בבניין
דואג לכל מה שאני צריכה ואני מקבלת יחס עם פרוטקציה. אני מתפלא שישראל והעבודה בבניין שומרת לו נוסטלגיות טובות.

לגבי הרקדניות התורכיות ומה שראיתי בסיבוב ההופעות הזה:
הן אינן מעורות בשמות של רקדניות אחרות במצרים או בעולם. אינן בקיאות בסגנונות לבוש או ריקודי פולקלור אחרים. רק שלוש רקדניות מבין אלה שאני מכירה (ומכירה הרבה) הגיעו למצריים. יתכן שהסיבה לדריכה במקום הוא הפידבק שהן מקבלות מתיירות ריקודי הבטן שפוקדת את תורכיה שלפי מימדיה שמה אותן בראש הסולם אחרי מצריים. בענף התיירותי שאינו מבוסס על ריקודי בטן : תיירות יש בתורכיה הרבה מאוד בכל עונות השנה.
איסטנבול ממוקמת במרכז ומוחלקת לשניים: לצד האירופאי ולצד האסיתי. (למרבית הפלא דווקא בצד האסיתי ישנן שכונות מגורים, שלא היו מביישות כל מדינה אירופאית אחרת). כל תייר מגיע ולו פעם אחת לאחד המועדונים הללו. אני חושבת שזו אחת הסיבות שבגללן הרקדניות התורכיות לא עוצרות לעשות חושבים או להתחדש.
יתרה מזו: בגלל הביקוש הרב למורות תורכיות שיעבירו סדנאות לקבוצות מאירופה, המחיר שאותו מבקשות רקדניות עבור סדנא לקבוצה גורד שחקים. המחירים הנקובים הם: 2000 דולר לסדנאות של 6 שעות.. מרקדניות שהדרך עוד ארוכה לפניהן. בכלל הן הפסיקו לדבר בדולרים. רק במטבע אירו.
מנהל מועדון הגאר, אמר לי בביקורי הפעם, שבשנות ה-2000 אין רקדנית תורכיה שהוא יכול לקרוא לה גדולת הדור. הוא השווה את הרקדניות של היום, לכוכבות הריקוד של תורכיה בזמן שעוד הופיעו אצלו במועדון. (כמובן היה גאה על כך מאוד). לטעמי, רק גולניהל שעובדת כיום בגאר מרשימה מאוד.

משם, ישר להופעה במסעדה בקומקאפה . היום יש לי תוכנית שירים כבקשתי. היידה סויילה, של איברהים, של מדהים ומרגש במיוחד, פתיח לצעיף, סולו שמתאים לסאגאת ומציינת להם מראש לא לנגן סולו תופים על ההתחלה ולא באורך הגלות. החבר'ה נדים בראש להסכמה והתוכנית מתחילה. התיירים לא חוסכים בטיפים, וגם כשהם קמים ללכת בסוף הארוחה הם אינם שוכחים לגשת ולהשאיר תשר מכובד.
אני שואלת את ג'לל אם לחלוק את הטיפים עם הלהקה. כן, זה נהוג הוא אומר, אבל היום אני מצ'פר אותם.

אני מצרפת את הקישור לאתר של האוריינט האוס.
תוכלו לראות שם תמונות של בירגול (בגד לבן) ושל אויה.

האתר של האוריינט האוס:



אחמט הרקדן והפגישה עם להקת מזדקא

אחמט פותר את תעלומת השיפטטלי...

בסלון עם מראות אנחנו נפגשים להתחיל את השיעור. אחמט מחליף מהגינס לטרנינג נוח וקושר למותניו חולצה שמשמשת אותו כצעיף אגן.
גם אני מקבלת חולצה שלו על מנת לקשור אותה – לא ריקודי בטן, אלא ריקוד צועני. מתחילים בחימום. יש לו חימום נהדר שבעיקר עובד על מתיחות באיזור העקב. הוא מתגלה כמורה נהדר, למרות שכמעט איננו מדברים. הוא מקפיד על מימיקה וחיינדלך נשיים. בכלל, אני חושבת שאין כמו מורה גבר ללמוד ממנו.
הוא שומר לעצמו דברים בצד, ולא מוכן ללמד הכל. מוסר אותם טיפין, טיפין על מנת שיחזרו אליו שוב. בכל זאת, הוא מדריך מצוין והרבה מהדברים שהיו לוטים בערפל, בריקוד הזה נעשו ברורים יותר.
אחמט לעומת כל הרקדנים האחרים שרוקדים ריקוד צועני, יודע להסביר את משמעות התנועות המוזרות של "קיפול שרוולים" בריקוד הצועני. מתברר, שזה לא קיפול שרוולים, אלא סימן ל"תראו את הזהב (הגורמטים אם תרצו) על הידיים שלי..". יש תנועה אחרת שאותה הצוענים רוקדים, והיא נראית גסה למדי. מתברר, שגם זה לגמרי תמים. "תנועת ניפוח הגלגלים באופנים..."
תבינו צוענים.... במקום למצוא טרמפ כמו ארקין....
שאלתי אותו על ריקוד השיפטטלי. או מה זה הסגנון הזה? אחמט מדגים. זהו ריקוד שלא בהכרח קשור עם מה שאנחנו מכירים בשם קצב שיפטטלי!!! זהו ריקוד שכולו נרקד בשימי כתפיים. זה כל הסיפור!
העבודה איתו אינטנסיבית מאוד. אין אצלו הנחות. אחרי שהוא מראה לי קטע מסוים, תורי לבצע אותו לבד. מדי פעם הוא מתערב להעיר הערה כזו או אחרת, ואם אני לא מדייקת מספיק שרק בפוזה, הוא מגיב בפרצוף חמוץ.
קבענו לשעתיים נוספות ביום אחר. מכאן אנחנו נוסעים לסטודיו לפגוש את להקת מזדקא. בשכנות לבלה המעצבת.

היום יש קצת שמש למרות שמזג האויר קר. בנות מזדקא שעכשיו הן שתיים ויחד עם אחמט 3 יושבות על כסאות בחוץ וחבושות במשקפי שמש.
אחת מהן פגשה אותי בעבר, באחד מהביקורים הקודמים. מזדקא הן להקה של נשים עם רעלה על פניהן. רק העיניים מציצות. זהו סמל ההיכר שלהן.
הן לא רק להקה למעשה, הן מפעל. סדרות של דיסקים עם מוסיקה עליהן הן רוקדות כשבעטיפה תמונות שלהן עם רעלות כמובן. אסור להן לגלות את הפנים גם לא בריאיונות טלוויזיונים. אחמט בונה אותן מחדש עכשיו. הוא הכוריאוגרף של הלהקה. מתחילים בריקוד צעיף. ניתן לומר שהוא בהחלט הכניס רוח חדשה וכוריאוגרפיות מעניינות ומקצועיות מאוד.
הוא מסביר לי את שיטת לימודו: "קודם אני מראה להן את הצעדים, ורק אחר כך אני עובד על ליטוש של תנועות ומימיקה".
אח"כ עובדים על כוריאוגרפיה לריקוד מקל. בתורכית מקל נקרא "באסטון".
אז ריקוד באסטון. אני מראה להם כל מיני תנועות ואפשרויות עם המקל שהם לא מכירים. אחמט רוקד יותר טוב מכל הבנות יחד בלהקה. אחד מהצעדים בשילוב עם המקל דומה מאוד לריקוד "דבקה". אח"כ עובדים על ריקוד צועני שבו יש לאחמט סולו.
הבנות מבקשות לראות אותי רוקדת. אני מראה להן מהרפרטואר סולו צעיף ודרבוקה. אנחנו מתעקבים על כמה תנועות מהז'אנר המצרי שהן רוצות ללמוד.
אני נפרדת על מנת להתארגן להופעה היום בערב. בדרך כל כך קרוב לבלה- המעצבת שאי אפשר לא להכנס לחנות. בלה נמצאת בבלגיה. מקבלות אותי התופרות ו... הרבה מאוד חתולים שיושבים על הכסאות באולם התצוגה. לא ראיתי שם הרבה חידושים לעומת פעמים אחרות. אפשר לומר, שהמעצבים החדשים שקמו לאחרונה בשוק מעיזים יותר ממנה. אבל האיכות היא בלה, והתפירה שלא מתפוררת באש ומים לכל זה קוראים בלה.


ההופעה בבייזט והופעה בגלאטה קוליסי

אני דוחה את הטיסה חזרה לארץ, בגלל הופעות במסעדה בייזט ומועדון של מגדל הגלאטה.

בייזט זו מסעדה שאותה פוקדים בעיקר קהל תורכי ובעונות החמות גם תיירים.
במקום מנגנת להקה צוענית ואני מופיעה יחד איתם. הלהקה הזו היא הכי פחות מקצועית מכל מה שפגשתי הפעם. אפילו בעל המסעדה מבקש שארקוד עם דיסקים ולא איתם. אני מעדיפה את החוויה על פני הדיוק, ובסופו של דבר מופיעה עם הלהקה. צעיף, סולו תופים, ריקוד עם מצלתיים עוד שני שירים שמחים לחאפלה. הקהל התורכי מופתע ומבסוט כאחד. הם לא קמים מכסאותיהם בכלל ויושבים לראות הופעה.

מגדל הגלאטה מוצא"ש

מגדל הגלאטה ידוע גם כאתר תיירות אליו מגיעים המוני תיירים לצפות בנוף המרהיב של איסטנבול העיר. בערב פועל שם מועדון לריקודי פולקלור וריקודי בטן ויש לו שני אולמות. התוכנית היא דומה כמו בכל מועדון תורכי אחר.
תיירים ישראלים כמעט לא מגיעים להופעות הערב במקום, כנראה שהמקום לא משווק על ידי סוכנים ישראלים. אבל יפנים, סינים, נורבגים, שוודים צרפתים יש למכביר. אני משובצת להופעה באולם השני בתוכנית שחותמת את הערב.
הפעם יש לי תפקיד נוסף. על הבמה לצד הלהקה יושב "פאטי", זאת אומרת שחקן תורכי המחופש לסולטן. מימינו ומשמאלו יושבות תיירות מהקהל.
מלבד ההופעה, עם סימן מתאים מהמתופף, מנהל הלהקה, עלי להקים אותם וללמד את שתי הנשים ריקודי בטן. אני מאוד מקווה שהסימון שלו יהיה ברור ולא בשפה התורכית תוך כדי הופעה..
מנהל הלהקה, מוכר לי עוד מפעם קודמת. מסכמים על מקצבים לסולו תופים כיצד יתחיל השיר וכיצד הוא יסתיים. לפתיח אנחנו בוחרים ב"זאי אל הווא". הלהקה של הגלאטה מנוסה מאוד בעבודה עם רקדניות בטן. מתהליך עבודה של שנים הם למדו מפי הרקדניות שהקליטו להם מוסיקה מצרית מספר מנגינות קלאסיות. מלבד סולו כינור שלא ברור איפה במקור הוא קיים במנגינה של עבדל חלים, כל היתר כולל מתופף שעוקב אחרי הרקדנית ולא ההיפך, פועלים גם פה. אחת מהצרפתיות שתויה לחלוטין. הקהל מבודר, והמתופפים מדגישים כל תנועות אגן שאנחנו עושות ב"תקים" חזקים על מנת להעצים את הדרמה.
הקהל נהדר, מרותק ומשתף פעולה. הבנות זוכות לתשואות כפיים רבות.
בעל המועדון מרוצה עד הגג. חותמים בסולו תופים ופינלה להפרד מהקהל.
במשרד מחכה לי הרקדנית שהופיעה לפני. צעירה, נאה ואקרובטית מאוד.
איפה למדת? היא שואלת. אני עונה שבהרבה מקומות, אך חלק ניכר מהלימוד שלי נעשה כאן בתורכיה. בטח אצל ניסרין טופקאפי היא אומרת. מנהל המועדון עומד על ידה ומביט בה במבט של תוכחה. אני נפרדת מכולם, ומבטיחה להודיע מתי אני מגיעה שוב.

נו, איך אפשר סרט תורכי בלי קצת בכי?
לא שמתם לב בשונה מכל היומני מסע הקודמים (ראו פורום מאמרים טורקי) משהו כאן שונה...

טוב. לא אני שאאכזב אותם. אני קובעת עם הרקדנית סמה ילדיס (ראו מאמרים, סמה נחשבת לאחת הרקדניות הגדולות של תורכיה כיום רק מלמדת) להגיע ביחד לגאר. סמה מזמינה בקבוק יין. זאת היא תקופה שהיא לא נוהגת לשתות כמו בעבר. היא מתגייסת לטובת הסדנאות שהיא מעבירה באירופה. בסדנא אחת היא מלמדת לצד הצמד חורסיו וביאטה מגרמניה וזה באמת מחייב. הבעלים של הגאר, מצטרף אלינו. הוא משוחח איתי על הרקדניות התורכיות של היום. הוא מציע שבקיץ אבוא לפחות לחצי שנה לעבוד במועדון שלו. מגורים אצל סמה, או אצלו הוא אומר בחיוך מאוזן לאוזן.
הרקדנית גולניהל מגיעה. היא מצטרפת אלינו לשולחן וכשהאורות מבזיקים מהבמה אני קולטת שהעיניים שלה דומעות. לא צריך להסביר, אני יודעת למה. היא מתגעגעת למורה שלי, שעזבה את תורכיה. תמיד אהיה זכורה לה בהקשר של המורה שלי, חברתה הטובה ביותר. בזמן שלמדתי הייתי צמודה אליה בכל מקום: בהופעות, בבילויים ובבית. אני נגשת אליה ומחבקת, אך הבכי מדבק. היא חסרה לשתינו במיוחד כאן בגאר, וזה חזק באוויר. אנחנו מנסות לצלצל אליה למדינה בה היא מתגוררת. אין תשובה.
הלהקה הקווקזית עולה לבמה. גם כאן חלים שינויים. פתאום כולם חבושים במטפחות נינגה שחורות. ממתי, אני מתפלא הכובעים האלה הפכו לאופנה קווקזית? עוד מעט נקבל תשובות. בינתיים כל החברים בלהקה מורידים את המטפחת, מלבד טאהיר הרקדן הראשי (ראו מאמרים יומני מסע).
גולינהל רוקדת על כוריאורפיות חדשות. ריקודה יפה, אסתטי, ריקוד בטן לשמו ובעיניי היא הרקדנית התורכיה הטובה ביותר מבין הרקדניות המופיעות במועדונים. בעלייה לחדר האומנים, אני פוגשת את טאהיר אך כמעט לא מזהה אותו. ללא מטפחת לראשו, מחלפות השיער הארוכות שהיו לו הומרו בתספורת צבאית קצוצה. עוד לפני שאני מספיקה לומר: מה קרה? קופצים הרקדנים (אין מילה אחרת לתאר) הקווקזים מתאי ההלבשה ובאים לחבק ולהגיד שלום. אחרי זה כולם הולכים וגולניהל מתלבשת בחדרה. טאהיר מסתייע במילון הדיגיטלי על מנת לספר לי כמה דברים. הוא גוייס לצבא התורכי ומויין לשרת בחיל הים. בתורכיה, אי אפשר להתחמק מהצבא ולא משנה אם ממזמן עברת את גיל 18. אבי לדוגמא, שרצה לבקר בתורכיה ויתר על האזרחות התורכית מהפחד שיגיע לשם ויגייסו אותו לצבא. עוד יומיים הוא עובר לבסיס צבאי, במרחק של שעות טיסה ארוכות מאיסטנבול. יש מחליף שעובר חפיפה. כל זה יימשך 15 חודשים לפחות. בצבא התורכי זה לגמרי לא פינקניק. אין סלולריים, אין חופשים, ובסופי שבוע לא חוזרים הביתה בגלל המרחק הרב. אני תוהה איך השינוי הזה ישפיע עליו. האם יחזור אי פעם להיות רקדן? הריקוד הקווקזי דורש הרבה מאוד כושר. האם ימשיך בעבודתו הנוכחית אחרי שיסיים את הצבא?





למחרת…

"הלו? גול, וולקאם". מצידו השני של הקו נשמעת המורה שלי.
ברוכה הבאה לתורכיה היא אומרת. גולינהל סיפרה לי שאת כאן. ניסתי להתקשר ולא תפסתי אותך כבר כמה פעמים.
"וואי יו נוט קומ אנד בי מיי נקסט?" (מדוע לא באת אלי?) היא ממשיכה באנגלית התורכית שלה. סיפרתי לה על ההופעות והמקומות שהייתי.
היא מבררת כמה פרטים על המקום בו עבדה. כמה שאלות אישיות אלי. אז היא מציינת שלגולניהל יש כוריאוגרפיות חדשות. אני שומעת בקולה את הנצוץ של האש שרוצה לחזור לרקוד וקופצת על המציאה.
"מה איתך", אני שואלת. "יש לך כוריאוגרפיות חדשות?"
- "לא, אני לא מופיעה, אז בשביל מה? אבל אם תגיעי לכאן נבנה ביחד חדשות.".
- "אי מיס יו" (אני מתגעגעת אליך)
- "אי מיס יו"
- "אי מיס יו"
ככה ממשיכים בברכות חמות אחת לשנייה, עד שהקולות מהעבר השני הולכים ומתרחקים. האוזניים עוד מקשיבות לתוך האפרכסת, ממאנות להפרד. יום יבוא, אני יודעת, נפגש....


סוף דבר…

לפעמים נדמה כשאני חוזרת לתורכיה ולמועדונים התורכים כי הזמן קפא מלכת. חוזרים אחרי חצי שנה, ואלו הם אותם האנשים ואותם ההופעות. כמו סרט בוידאו שחוזר חלילה. הלכת, נסעת חזרת ומצאת את כולם שם.
אך לכל אחד מהדמויות של הההצגה יש אורך חיי במה ויש אורח חיים בצידם.
בעונה שעברה, זה היה תורה של המורה שלי. היא בחרה להתמסר למשפחתה, ולהפסיק לרקוד כפרנסה או כמקצוע. עכשיו, זה טאהיר מאילוצים שלא תלויים בו. מי יודע, אולי בעוד כמה ביקורים, כל הצוות יתחלף. אז יגיע דור חדש, של פרפומרים שיחשבו בטח שהם הטובים מכולם. רק בעלי המועדונים ישארו , עסקים כרגיל. כשאני חושבת על זה כך לעומק, אני שואלת: מה הם השאירו אחריהם מלבד להטביע את חותמם, או להרשים באופן חד פעמי כל לילה את הקהל שצפה בהם? ואין לי תשובה אחרת מלבד, התלמידים שהקימו, אלה שירשו את אומנותם, ממשיכי דרכם.

תם ונשלם