המחול המזרחי בישראל  מאת: ורד GUL           

בערב קסום ואגדתי במדבר, נערך כינוס לא רשמי של מספרי סיפורים. סביב מדורות, סופות חול נודדות ומוסיקה מאולתרת, עולה רקדנית וקושרת למותניה צעיף. התנועות, החן, הצבעים, צלצול ותזוזת מטבעות הצעיף כמו כספית…הרושם עז, אגדה חיה של פנטזיה אוריינטלית.

בישראל, כארץ שיותר ממחצית שטחה נמצא באקלים מדברי זו לא פנטזיה. בדואים יחד עם אנשי עסקים שקלטו את פוטנציאל של הנגב, ומדבר יהודה פרשו יריעות והקימו אוהלים, נטעו עצי תמר ובנו בתי הארחה עבור נופשים וחברות היי טק שבאו לברוח ולפוש מהכרך הסואן. עבורם בנו תוכנית בילוי לערב הכוללת ארוחה דשנה, סיפור על אורח חיים הבדואי הכולל הדגמה על קליית הקפה וניגון בראבאבא (כלי נגינה בעל מיתר אחד המלווה את הבדואי המספר את סיפורו בשירה) ,מעגל מתופפים (כך נקראים בישראל קבוצות מתופפים המופיעים באירועים ומלמדים את הקהל מקצבים שונים).או אז מגיעה רקדנית בטן, שנותנת שואו משלה ובמהלכו היא מקימה ומרקידה את המשתתפים לחאפלה גדולה. (חאפלה בעברית ובערבית פירושם מסיבה מזרחית). את הערב חותמים עם בקלוואות משובחות (מיני מאפה מתוקים מאוד) וקפה שחור תורכי.

סצינת ריקודי הבטן אינה נחלתם של מדבריות ישראל בלבד. ההיפך הוא הנכון. כיום תחת כל עץ רענן, דהיינו: מרכזי ספורט, מכוני כושר, חדרי סטודיו למחול קיים חוג לריקודי בטן. אל החוגים נוהרות נשים בכל הגילאים ומכל שכבות האוכלוסייה. ישנם גברים המשתתפים גם כן אך מספרם הוא קטן בהרבה מהנשים הפוקדות חוגים אלו. מריקוד שנחשב בעבר לזול, הוא הפך לריקוד פופלרי, מדליק ומשחרר. הריקוד אף נתפש בתודעה בקרב הציבור כבריא לגוף ורופאים אלטרנטיביים ממליצים עליו בחום למטופליהם, במטרה לשחרר חסימות גופניות, ולהעלאת מפלס המוראל.
חוגי המחול המזרחי הם החוגים הכי מבוקשים כיום, במידה שווה לריקודי עם: המחול הרשמי של ישראל. יותר מזה: גם בחוגים של ריקודי עם ישנם ריקודים המשלבים מחול מזרחי או דבקה.
עובדה זו הפכה את החוג ליוקרתי, ורקדניות בטן המלמדות במרכזים אלו משתכרות לעיתים פי שתיים או שלוש מכל מורה אחר המלמד במרכז.

בישראל ישנן רקדניות רבות ביחס לגודל האוכלוסיה. בד בבד עם הפתיחות למחול בישראל, מצטרפות לשורותיו רקדניות משכילות, בעלות יכולת הוראה, עצמאיות הרואות בפרנסתן אומנות.
בניגוד לימים עברו, בהם הרקדנית שרתה צרכים בידוריים וסקסים בלבד, הרקדנית כיום היא יוזמת, מופיעה בבמות תיאטרון נחשבות ומשלבת לעיתים סדנאות והרצאות בהופעותיה.
בניגוד למדינות ערב ותורכיה, בישראל רקדניות לא פונות למקצוע הזה בגלל שחסר להן כסף. הן קודם כל אוהבות את הריקוד, נרשמו לחוג ולמדו את המחול וכך הבשילו לרקדניות. לעומתם, רוב הרקדניות איתן שוחחתי בתורכיה גם המפורסמות ביותר מבינהם התחילו את הקריירה שלהן מתוך אילוץ כספי וכמפרנסות של משפחות מרובות ילדים עוד כשהיו נערות.
הרקדנית היא מושא להערצה בקרב תלמידותיה והשראה לצופים בה: ביכולת הגופנית, התיאטרלית, וכמסר לשחרור הגוף, וקבלתו כפי שהוא. לא אחת הוזמנתי לבתיהם של משפחות לרקוד אחרי ארוחת ערב חגיגית. לא עוד ריקוד עבור גברים מזילי ריר, אלא אטרקציה וחוויה לכל המשפחה.

לרקדניות רבות ברחבי העולם, וגם בישראל של לפני מספר שנים, הדברים הללו היו נשמעים כחזון אחרית הימים. כיצד אם כן המפנה התרחש? מהם מרכיבי הפאזל ועל איזה רכיב באישיות הישראלית יושבים לימודי ריקודי הבטן? בהשוואה לתורכיה, מדינה אחרת במזרח התיכון המקיימת תרבות חוגים כמו בישראל, מעטות הן הנשים שמגיעות לקורס ריקודי בטן ואלה קיימים במקומות ספורים בלבד.
וכיצד ייתכן שהריקוד שצובר תאוצה כאן בפול רייס, הוא בעצם, תשאלו, ריקודו של האוייב???

כדי להבין את כל הדברים הללו ועוד, ברצוני לספר לכם מעט היסטוריה ולתת לכם אינפורמציה על העם היושב בציון. העולים שהגיעו לישראל עם קום המדינה הגיעו מארצות ערב ומארצות אירופה. כך שיש
לנו בישראל יהודים הנקראים ספרדים: יהודים עירקיים, מצריים, תורכים, פרסים ועוד ...ויהודים שמוצאם מאירופה, להם אנחנו קוראים אשכנזים. למעשה אנחנו בליל של תרבויות ועדות המאגדות מסורות מכל קשת הגוונים. מדינת ישראל, באמצעות במסגרות חינוכויות ואחרות, בקשה לאחד ולצרוף יחד את כל "העמים" וליצור זהות אחת: יהודים. רק כעם מאוחד ניתן לעמוד איתן מול הטלטלות והמלחמות שספגה המדינה. כשאמי עלתה לישראל הוחלף שמה לשם עברי ע"י המורה שבחרה לה את השם. לא ההורים, לא המשפחה. המורה החליטה שמעתה קוראים לאמי בשמה החדש, וכך גם היה עם כל השמות העבריים של המשפחה.
בני עדות המזרח, ספרדים בעיקר הם היו הלקוחות העיקריים של ריקודי הבטן בישראל. באהבתם וגעגועיהם לתרבות המזרחית, השירה והמוסיקה נהגו להזמין גם רקדניות בטן למסיבות משפחתיות, חתונות, ימי הולדת. באירועים כאלה, נהגו להזמין להקות ערביות והרקדנית רקדה לצלילי מוסיקה חיה.
אף על פי כן, הדור החדש והצעיר של העולים האלה התכחש לתרבותו ומוצאו ואימץ את חיקו את הסגנון והתרבות של מדינה נאורה ומתקדמת ומערבית. אני גם כן דור שני , בת להורים ממוצא פרסי ותורכי, יכולה להוות דוגמא לכך. שנים רבות הצנעתי את מוצאי וכמובן לא אהבתי לשמוע מוסיקה מזרחית, שלא נדבר על הריקוד שהתפרש כזול ולא צנוע.

כיצד איפה קורה המפנה?
הלגיטמציה של המחול המזרחי בארץ הושגה אחרי פרק זמן ארוך מאוד, בו התפנינו לכאורה ממלחמות, ומהצורך להיות מקשה חברתית אחת המקיימת את מדינתנו.
פורצי הדרך שהובילו את המהלך של חזרה לשורשים הם ילדי הפרחים של ישראל, לא של שנות ה-70 הרבה יותר מאוחר בשנת 95 ושיאם היה בשנות ה-2000. חבורות של מגודלי שיער, לבוש זרוק ואוהבי שלום התקבצו יחד, בנו מושבות בעיקר בחלק הצפוני של ישראל, הירוק. סימלם הוא שלום ואחוות עמים
ואת המסר שלהם הביעו בשירה ובמוסיקה שיצרו. הם השתמשו במוסיקה אוריינטלית, אפריקאית וברגאיי.. כל מה שנשמר ונאגר בפנים לאורך שנים של הדחקה קיבל הכרה בפסטיבלים שהם ארגנו בהם ישנים ואוכלים בחיק הטבע. "בראשית", "בומבלה", "שנטיפי" הם פסטיבלים שקידמו את הלך הרוח בו ניתנה לכל אדם אפשרות למצוא את שבילו;. בהתחלה הציבור הגיב בהרמת גבה, אך עד מהרה נהרו לשם ההמונים עד אשר הפסטיבלים הללו נחקקו בתודעה של הציבור , הפכו ללאומיים כמעט, ונחגגים מדי שנה יחד עם חגי ישראל.

עדות רבות מרגישות כי עכשיו הן יכולות לחזור ולגלות את שורשיהן מחדש: דוגמא בולטת בשטח היא כמובן עמותת עולי יהדות תורכיה, ארקדאש אליה מצטרפים מדי שנה כ-500 חברים חדשים. זהו הארגון בו אני חברה ומשמשת כנציגת התרבות והפוקלור. בני העדה העירקית שעורכים חדשות לבקרים ערבי תרבות וכינוסים עם שירה וריקוד. (חאפלות הנקראות בשם צ'לרי).
גם תחנות הרדיו של ישראל שהמעיטו להשמיע מוסיקה בעלת גוון אוריינטלי פתחו את שעריהן לעידן החדש. משמיעים מה שהציבור אוהב. נוספו גם בסקאלה הרדיופונית תחנות פיראטיות המשדרות מוסיקה מזרחית בלבד. ערוצים בתחנות הכבלים בטלוויזיה לשדר בחזרה לשדר סרטים בערבית בהם משתתפות רקדניות בטן. חשוב לציין ולהדגיש כי החזרה לאוריינטליזם אינה נחלתם של הספרדים בלבד. המחול המזרחי חלחל לכל המעמדות, שכבות גיל ואוכלוסיה. הרבה עולות מרוסיה פוקדות את שיעורי הריקוד ולא פעם עולות ביכולתן על אחיותיהן הספרדיות בריקוד בשל פתיחות ומנטליות חופשית.

אחרי שהוסרו המכשולים של תדמית המחול המזרחי, החל השגשוג הגדול. זהו ריקוד שנשים אוהבות ואם רוצים לחפור ולדעת מדוע, צריך לחפש ולפנות אל המוטיבים של הריקוד עצמו. את מה משרת המחול המזרחי בתפישת האישה הישראלית? מדוע ריקודי בטן ולא פלמנקו? לא מחול מודרני? לא בלט?
ללא ספק הערך המוסף של המחול המזרחי הוא במראה הנוצץ, התכשיטים האיפור והלבוש ברמה הפיסית וברמה אחרת פרנסה. ברמה הרגשית: מרכזיות, ביטוי אישי (יצירתיות), בטחון בגוף הנשי, חושניות ועוד.
אלו דברים שנשים אוהבות, ש"עובדים" עבור כל אישה באשר היא ,ולא רק במזרח התיכון.

הריקוד של האוייב

בישראל נכון להיום אין רקדניות בטן ערביות. לפני מספר שנים הגיע אל אוזניי שיש רקדנית בטן ערבייה בעכו אך עם חיפושי אחריה התברר שהיא אינה רוקדת ממש ריקודי בטן ולא לובשת בגד שני חלקים.
הערבים, ובכללם ערביי ישראל אוהבים את המחול הזה כל עוד זה לא הבת שלהם. הצניעות והמסורת לא מאפשרת רקדניות בטן ערביות. ראשי הדת הערביים בכפרים אוסרים על פתיחת מועדונים או מקומות בילוי בהם נמכר אלכוהול שהוא אסור בדת האיסלאם. כל שכן ריקודי בטן...
רקדניות ישראליות מוזמנות להופיע בקרב קהל ערבי. זה לא קורה הרבה כי הם לא מזמינים רקדניות לאירועים, ואם בכל זאת הזמינו הרקדניות מתבקשות להופיע בבגד שלם וצנוע. עם המעבר של שנת 1999 לשנת 2000 עוד שהתגוררתי בירושלים עיר הולדתי, הזמינו אותי מהמלון בו שהה יאסר ערפאת ברמאלה להופיע ולרקוד עם להקה של נגנים מירדן. נסעתי לשם לראות את המקום ולבחון אם זה לא מסוכן מדי. בסוף הפחד השתלט למרות שהמלון היה 5 כוכבים ובמקום איכותי ביותר. סירבתי בנימוס, ובעלי המלון שלא עלה בידם להשיג רקדנית לערב הסילבסטר היו מוכנים לשלם כמעט כל מחיר על מנת שתהיה הופעה במלון לכבוד השנה החדשה. היום רמאלה היא בשלטון הרשות הפלסטינית והיא מחוץ לתחום עבור ישראלים.

בשביל רקדניות ישראליות הקהל הערבי הוא קהל מועדף. אם זה לא מסוכן יתר על המידה, זהו קהל שאוהב ומעריך את המוסיקה ויודע את תרבות המחול. לא מעט פעמים האשליה הזו מתנפצת בפניהן של הרקדניות המגלות שעדיין בקרב האוכלוסיה הערבית, היחס לרקדנית בטן לרוב היא כאל סוג של סטרפטיז בידורי.

המחול המזרחי בישראל מתקיים בזכות עצמו והוא אינו נקשר (למרות שהמוסיקה הנרקדת היא בערבית)
לפוליטיקה וסכסוכים מדיניים. הריקוד קשור יותר במגמה לשחרור האגן מאשר כל סוגיה פוליטית. ועוד: כמדינה שחיה ומתקיימת במזרח התיכון אנחנו חלק מהתרבות הזו. מבחינתי, הריקוד אינו זר לי או מאומץ על ידי. דורות אחורה של משפחתי פזזו אותו. הוא שלי, אולי לא יותר משל הגב' עזיזה במצריים, אך גם לא פחות.

אנחנו רחוקים ממצריים, מרכז התבור של ריקודי הבטן במרחק של שעת טיסה. אפשר גם להגיע לקהיר באוטובוס. אך עלייה וקוץ בה. למרות הסכמי השלום, קיים פחד גדול בקרב רקדניות לצאת וללמוד במצריים. ישנן נסיעות של יחידים ואלה משתדלים מאוד לא להתבלט בשטח. בשנה שעברה הגיעו שתיים מחברותיי הרקדניות לפסטיבל קהיר. הן הופיעו בגאלה אך התבקשו על ידי הגב' רעיה חסן להכריז על כך שהן ממדינות אחרות למען בטחונן. כך חברתי שחורת השיער סיפרה שהיא משבדיה וחברתה לחדר מצכוסלובקיה. לפני מספר שנים, ארגנה רקדנית ישראלית בשם מלי מלמולה סדנא עבור רקדניות ישראליות בסיני והזמינה את הרקדנית המצרייה מונה סעיד ללמד בסדנא.
ירדנו לסיני רקדניות ותלמידות מכל הארץ, ואף אורגנה גאלה בה הופיעו רקדניות מישראל ומונה סעיד מונתה לשופטת בתחרות. הכל היה טוב ויפה, עד אשר נודע הדבר למשטרה המצרית והם שלחו חוקרים למונה סעיד, והורו לה להפסיק את עבודתה איתנו. כך ביום השני של הסדנא נחלצו לטובת הסדנא הרקדניות שהגיעו מהארץ וכל אחת בתורה העבירה סדנא למשתתפות.
מונה סעיד חזרה ללמד אותנו ביום האחרון של הסדנא עם חשש כבד ובקשה שיכסו את כל חלונות האולם בו רקדנו.

למרות שהמעבר אל קהיר לא הולך בנקל, עדיין ישנם אביזרים, ציוד לתלבושות לרקדניות המגיעים ממצריים. בישראל יש מספר תופרים של תלבושות ריקודי הבטן והם רקדנים או רקדניות בעצמם.
העיצובים הם מודרניים, חדשניים, אך מכיוון שכח עבודתם הוא לא זול הם בדרך כלל לא תופרים את הפייטים אחד אחד כמו בתורכיה או במצריים ומשתמשים יותר באבנים, שרשראות פייטים ומחרוזות.

סגנון הריקוד בישראל

ניתן לומר שקיים סגנון המאפיין את הרקדניות הישראליות. רובן ככולן, קיבלו את השראתן מרקדניות מצריות. על כך יצרנו ורסיות משלנו, ושילובים של קומבנציות, הבעות פנים ומימיקה. רוב רקדניות ישראל לא משתלמות כמעט בחו"ל, למעט פרקים קצרים של סדנאות ברחבי העולם. הכל מכל ניתן להשיג כאן. בין הסגנונות שרוקדים כאן הוא כל מה שידוע ומוכר מהמצרי: סעידי, מלאיה, בלאדי, אוריינטל (גם ריקוד צעיף מפותח), זאר.מעט חג'לה, שימוש בסגאת או ZILLS אינו נפוץ כמעט. ריקוד שבטי כמו שהתפתח בארה"ב אינו קיים כאן בכלל, ואף ריקוד פרעוני.
כמעט מדי חודש בחודשו מפורסמים אירועים של הופעות מחול מזרחי בישראל. החל מהופעות במסעדות ועד הופעות במה, פסטיבלים וסדנאות. לעיתים יש יותר היצע מהביקוש. אך עדיין הביקוש הוא רב.

בשנתיים האחרונות נוספו לתחום המדיה והתקשורת פורומים באינטרנט העוסקים בריקודי בטן. אני מנהלת את הפורום שנקרא ריקוד טורקי. בפורום, נוטלים חלק רקדניות ותלמידות ומעלים בהם סוגיות שונות הקשורות בריקוד, עצות, הודעות על הופעות חוגים לריקוד ומאמרים. הפורום למעשה, משמש תחליף לעיתון או מאגזין של מחול מזרחי. בישראל, כיום אין ואף לו מגאזין אחד בנושא.
יוזמה חדשה שעולה בימים אלו, היא הקמת איגוד רקדניות הבטן בישראל. עד כה, אין בישראל גוף המגן או דואג לזכויותיהן של הרקדניות. הצוות היוזם, שאני אחת מחברותיו, מבקש ליצור מתן הזדמנות שווה לרקדניות בטן ליצירת מופעים באמצעות קרנות ומוסדות תרבות, ביטוחים, הוצאת מגאזין, ייעוץ וטיפול משפטי, ויצירת סטנדרטים לקביעת מחירי מינימום להופעות, סדנאות ושיעורים.