ההיסטוריה של המחול המזרחי/תרגום: שוש פרידמן
מקור באתר:
www.middleesterndance.homestead.com

למחול המזרחי מקורות רבים. את העדויות מן העבר ניתן כבר למצוא במסופוטמיה, שם נמצאו תחריטים במקדשים המתארים רקדניות. תחריטים מסוג זה נמצאו גם במקדשים במצרים, משנת 1000 לפנה"ס, וגם ביוון.

רבים מאמינים שריקוד זה החל כריקוד פולחן עתיק לפוריות וללידה.
הכוהנות היו לעתים "פרוצות מקודשות", שהופיעו בריקוד לעיני לקוחות,
בעודן נושאות תפילה לאלות. אפשר שכמה מן התנועות מאז נותרו כשם שהיו, והן קיימות במחול המזרח-תיכוני. בשנת 0 לספירה לערך, היו כתובים יווניים שתיארו את רקדניות הנילוס כ"רוטטות במהירות".

הרקדניות השתייכו למעמדות שונים. רקדניות ה"גאוואזי" (Ghwazee) ורקדניות צועניות, למשל, הופיעו ברחוב, והן לא היו נשים משכילות במיוחד. מעמד אחר של רקדניות היה ה"אוואלים" (Awalim). "עלמה" (Almeh) הייתה אישה שאומנה באומנויות המחול והמוסיקה. לעיתים קרובות הן ניגנו בעוד, ואף הגיעו עם רשימת שירים ופואמות שאותם יכלו לנגן ולדקלם בעבורך. יכולת להוסיף "אלמה" למשק ביתך במחיר יקר מאוד. ה"אוסטיז" (Ustiz)
היה האיש שמכר את ה"אוואלים" הללו. לכל אחד משני המעמדות הללו
היה סגנון ריקוד ייחודי ושונה. במרבית המקרים, הריקוד היה מבוצע באופן
מסורתי על-ידי נשים ולמען נשים; ההפרדה בין המינים והצטעפותה של האישה בצעיף – מקדימה את ראשיתו של האיסלאם, והיא רווחת כבר
בעת הביזאנטית. בתקופת השלטון העותומני במצרים נוצרה תנועה ערה של תיירים וחיילים. רקדניות ה"גאוואזי" ראו בכך כמובן הזדמנות לרווחים,
ונדדו בין מחנות החיילים כדי להופיע בפניהם. דבר זה הביך והכעיס את
השליט באותה העת, שבתגובה, הגלה את הגאוואזי לאסנה – בדרום מצרים – כדי לפתור את הבעיה. במשך תקופה זאת, אמנים רבים שאנו מתייחסים אליהם כציירים אוריינטאליים ביקרו במצרים, מרוקו ותוניסיה (בין שאר מדינות אחרות במזרח התיכון). הם ציירו יצירות יפות רבות, המתארות רקדניות והרמונות, הגם שאמנים אלה לא הורשו להיכנס להרמון – ציוריהם מדהימים וכמעט מתארים מצבי-חיים אמיתיים. כמה נשים המתבטלות להן כל היום במערומיהן ומעשנות שישה אתם מכירים?! לאנשים הללו היו חיים משלהם.

בשנת 1880 זוכה הריקוד לפריחה באירופה והוא כונה SALOME DANCING.
השראה חלקית לכך התקבלה ממאטה-הארי, שטענה כי היא רקדנית מזרחית, אך היתה למעשה חשפנית מהוללת למדי. ביריד העולמי של 1890 מוצג המחול המזרח-תיכוני לעיני העולם המערבי. הם קוראים לו "ריקוד בטן", במטרה למשוך את הקהל לחזות בו. באותה העת היה טמון סיכון גדול בדיבור מפורש על ירכיה של האישה, משום שהדבר עורר את הדמיון והובילו "למחוזות אחרים". וכך, גם אם המילה "בטן" הייתה מילה כבדת-משקל, השימוש בה אפשר להתחמק מצרות ולהימנע מהן... הרקדניות שהופיעו
באותו יריד עולמי לא לבשו תלבושות כפי שהרקדניות המזרחיות
לובשות בימינו. הן לבשו לבוש מלא שכלל שמלות ארוכות, ופיסת בד כרוכה
בפשטות סביב ירכיהן. התלבושות המודרניות יופיעו הרבה יותר מאוחר.
הוליווד סימנה את תחילתו של שינוי זה. ככל דבר שמקורו בבית היוצר של הוליווד, נעשות התלבושות זוהרות יותר ויותר. סרטים הוליוודיים ישנים מציגים לראשונה נשים שבית-החזה שלהן חשוף, עוטות חזייה מסוגננת כחלק עליון וחגורה מעוטרת סביב מותניהן. סגנון זה נודד עד למצרים, שם לובש השינוי צורה סופית - התלבושת של ימינו, שבה הונמכה החגורה מן המותניים אל אגן הירכיים. דבר זה אפשר לראות את התנועות הרבה יותר טוב.

בשנות ה-20 צועדת שוב מצרים בעקבות אמריקה, כשהחלה להפיק סרטים
עם רקדניות. זו הייתה ראשיתה של הכוריאוגרפיה במזרח התיכון, שכן,
קודם לכן רקדניות מעולם לא עשו את אותו הדבר – הריקוד היה מאולתר לגמרי. למרות שהתאמצו מאוד לרקוד בצורה אחידה, נדמה לנו כי בכמה
מן הסרטים הראשונים יש רקדניות לא כל-כך טובות. מכל מקום, היו כמה
וכמה רקדניות מצוינות ביניהן, שאת איכות הריקוד שלהן אפשר להעריך
רק אם נתבונן בהן באופן אינדיבידואלי. הן אינן נראות טוב כל כך, רק משום
שלא היו מורגלות לרעיון הכוריאוגרפיה.

כמה מן הרקדניות הגדולות החלו את דרכן בקזינו אופרה, שאירח רקדניות כסאמיה גאמל, תאחייה קאריוקה, נאדיה אפק, ועוד רבות אחרות. בארה"ב החלו רקדניות לעשות שימוש בצעיף כאביזר ריקוד, וסאמיה גאמל הייתה הראשונה להשתמש בו במזרח התיכון. למעשה, היא החלה לעשות בו שימוש בעקבות ניסיונותיו של הכוריאוגרף שלה להעניק מראה מעודן יותר לזרועותיה. אין עדויות לשימוש בצעיף ע"י רקדניות כאביזר ריקוד קודם לכן,
הגם שכמה מן האומנים האוריינטליים מתארים בציוריהם רקדניות עם הצעיף. קשה לקבוע אם ציורים אלה, כציורים אוריינטליים אחרים היו
דמיוניים או אמיתיים.

בשנות ה-50 של המאה הקודמת חלה דעיכה בריקוד ובסיפורי הפולקלור,
והם הועלו על במות רק כדי לשמר אותם. בקהיר, החלו מועדוני הלילה
לפרוח והם הנפיקו כמה מן הרקדניות הגדולות בכל הזמנים. בין הרקדניות הללו היו סוהייר זאקי, נאהא, אזה זאריף, נאגווה פואד, נאדיה חאמדי, פיפי
עבדו וראעיה חאסן. נאגווה פואד גם תרמה לשימוש בכוריאוגרפיה. היא
לא הייתה רקדנית טובה כל כך כשהיה צורך לאלתר, אך מכיוון שניחנה בחוש עסקי מפותח – היא שכרה כוריאוגרף.

מצרים החלה להצטייר בעיני הקהילה המוסלמית כמדינה שסרה מדרכי
האיסלאם ומחוקיו. משום כך החלה מצרים באחרונה להטיל איסורים.
הדבר הוביל לירידה בריקוד. המרכז הגאה משכבר הימים לאמנות המחול המזרחי ילך עד מהרה וייאבד את כתרו. לעומת זאת, שני מקומות אחרים
הולכים והופכים למעוזים חדשים של הריקוד הזה. מקום אחד הינו אי לחופה
המזרחי של סעודיה – בחריין – שם הגישה מתונה יותר. בחריין הופכת
ללאס וגאס של המזרח תיכון. המקום השני הוא לבנון, שגם היא מתונה יותר
באשר לחוקי האיסלאם. בטורקיה נושא הריקוד אופי יותר של קאברט.
הרקדניות שם עטויות תלבושות מפתות מאוד ומצומצמות להפליא.
אנו השפענו לא רק בהחדרת השימוש בצעיף כאביזר, אלא גם בשימוש
בחרבות ובנחשים. ואולם אין אנו הראשונים להשפיע על המחול. מחול
זה הושפע במשך מאות שנים ממדינות שכנות ומהצוענים. הצוענים – קרוב לוודאי תרמו את התרומה הגדולה ביותר למחול. ה"נאוואר" (Nawar) (שהינה המילה "צועני" בהודית) נדדו מהודו, דרך המזרח התיכון ואירופה ועצרו בסופו של דבר בספרד. רבים מאמינים שהנאוואר הינם אבותיהם של הגאוואזי.
אם נתבונן בקפידה, עדיין נוכל להבחין בדמיון הרב בין הריקוד ההודי
לריקוד המזרח-תיכוני. המחול המזרח תיכוני הינו גם מאבותיו של ריקוד הפלמנקו. הוא הוצג שם כשאנדלוסיה הייתה נתונה תחת שליטתה של האימפריה העותומנית. רבות מהתנועות הרווחות בריקוד הפלמנקו עדיין כמעט זהות לתנועות במחול המזרחי. ריקוד הפלמנקו וריקוד ה"הולה" הינם
קרוב לוודאי הקרובים ביותר למחול המזרחי. ההבדל העיקרי בין ריקוד הפלמנקו לריקוד המזרחי, כבמרבית הריקודים, שהפלמנקו מדגיש את כף הרגל והזרועות יותר ממרכז הגוף והירכיים. למחול המזרחי הייתה עדנה
בשנות ה-70, והוא עושה קאמבק נוסף כעת הודות לפילוסופים מהעת החדשה ואמנים כמו שאקירה, הגם שבמזרח התיכון הולך וסר חינו של מחול זה בן מאות השנים בעטיים של חוקי האיסלאם ותפיסתם של הצעירים
את הריקוד הזה כדבר ישן. הם רואים בו כריקוד של הסבים שלהם, והם
נעשים חסרי עניין לגביו. הם מתיחסים אליו כפי שצעירים אמריקנים רבים
מתיחסים לריקוד הפולקה. משום כך, ייתכן שתפקידנו יהיה לשאת את
הלפיד ולהעבירו לדורות הבאים.